יום שבת, 30 באפריל 2011

אלטרניבה למדע בהשראת טולקין

אינסוף נוצר כששתי תהומות מתבוננות זו אל תוך זו, נניח, תהום הבדידות מתבוננת על תיהום החרדה מהבדידות. שתי תהומות מייצרות חור שחור, אינסופי חסר תכלית אך עם זאת, משתלט.
מהפנט. אי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
אין בו חום, רק רחש מולקולות עפות באוויר אל עבר מטרה שחורה.

נצח נוצר מתוך ערפל. כשאברי הגוף, בעיקר הידיים, בהנחיית תבונתו החמה של האיבר הקטן בקודקוד, נשלחות קדימה ומפלסות דרך. מתעלמות מרחשי הרוח הלוחשת בשורות מרות ונבואות כוזבות. מבקשות לראות את הדברים בבהירות. לעמוד על זכותן הבסיסית לדעת, לגלות, לחיות.

ממה מורכבים החיים?

נתחיל מהבוקר.

עיניים נפקחות, חושך או אור? הידיעה של 'מי אני', תוקפת ראשונה, אחריה באה המגע, עם המצעים. מי זז לידי? מה תגובתו של הלב? תחושת החמצה או אושר? הישענות על המרפק, התעוררות, אולי התכרבלות? האם המסמר החלוד הזקוף במרכז נשימותינו מאפשר חיבוק או שהוא פוצע גם את זה שלידנו? מגע כפות הרגליים עם השטיח, המרצפות, שחרור משא הלילה. מים, באצבעות, השיער שלא נאסף נרטב ונדבק אל הפנים בזמן שינוי האטמוספרה בחלל הפה. מים, אש, קפה. מחשב, קודם פתיחת חלונות, אוויר, רעשים.

ומעתה - פרוצדורות. שעות ארוכות של פרוצדורות.

עד לרגע שבו - עיניים נעצמות, חושך, השאלה של מי אני, עוברת אחרונה בראשינו. יש לנו את התשובות. נלך לישון איתן. והחלומות יספרו את כל האמת שאנו מבקשות להסתיר. שזועקת מריאותינו בנשימה עצורה רגע לפני שנפקח עיניים שעות לפני שעת היקיצה ונבקש מהן, "מחשבות, לכו". אבל המחשבות הן, בטראנס עם תהום אחרת. מייצרות חור שחור שכל הדברים הטובים שממתינים לנו בבוקר - נשאבים לתוכו. המגע, המים, הרוח, הקפה.

נעלמים בתוך חור שחור.

בשעת בוקר מוקדמת יש ערפל בחוץ, זמן טוב לנסות לצאת לבדוק - האם ידינו די חסינות לפלס את הדרך בתוכו.

ואז נחזור תשושות אל המיטה, אולי עם תשובה לשאלה שתמתין בבוקר.

ואולי נחזור רק אל המגע, המים, הרוח והקפה.


Minor White
Hiroshi Sugimoto
(מ.ש.ש)

יום שישי, 29 באפריל 2011

קולות טובים

הלוואי שבלילות הארוכים בהם אנחנו לא עושים אהבה, היינו שומעים את קולות השכנים.

מכל קצות השכונה היינו שומעים. פעם מקדימה, פעם מאחורה ופעם ממול.


ייצרם היה מפיג את בדידותנו.
דמיוננו הפורה היה עושה אביב בליבנו.

וחום גופם היה מפזר ולו במעט, את הערפל  שבינינו.
Helmut Newton

Helmut Newton

(ע.ל)

שבילי עפר

שש בבוקר. כל כך הרבה אור בחוץ
החלון של השכנים שבבניין ממול, פתוח. חלון קטן, מוגבה, צוהר לעולמם. אבל כל כך הרבה אור בחוץ, חושך אצלם שם בפנים. אפשר לראות שמנורת המקלחת, אולי השירותים, דולקת.

זו המשפחה השלישית שעברה לגור מולנו מאז שאנחנו כאן, גם בדירה מתחתינו, אותו סיפור. ואת הסיפורים האמיתיים שלהם, אני לא מכירה. רק מנחשת, פרטים שאפשר לאסוף אגב תליית כביסה, בירידה במדרגות. תמיד סלחנית כלפי כל רעש או התנהגות לא תרבותית דיירית.
הסיפורים שלהם, אלו המומצאים, אף פעם לא שמחים בראשי.

אני רק יודעת שאני לא יודעת (סוקרטס אם היה סוקרטסה)

התעוררתי מחלום.

לפני חודשיים בערך, חלום שחלמתי ליווה אותי עוד הרבה אחרי שהתעוררתי, באחד הרמזורים, בצפון הישן של תל אביב, שקעתי לתוכו. מנסה להיזכר, להבין, נהג קטנוע העיף כל סיכוי למחשבה בצפירה מייבשת, כל כך נעלבתי, בעיקר כשהשתהה ליד החלון בנסיון להסביר לי כמה היה משלם לי אם בכלל...
פחד שני, הכביש.

בין זכרונות לַמהות עוברים שבילי עפר. המועצה העליונה של נפשותינו, מתחזקת אותם, שלא כמו עובדי המועצה לעבודות ציבוריות, היא לא עובדת תחת שמש איומה ממעל ואספלט מסרטן מתחת לבושה באפודה זוהרת, היא יושבת נינוחה בדירה ממוזגת עם חלונות אטומים ברמת אביב ג'. בדיוק מייבשת לאק על הציפורניים. גם של הרגליים.
מטפחת חוויה, משכיחה זיכרון. אוספת עפר, אבנים, עשבים מיובשים, תלושים. מערימה לערמות. ואז, מבלי שהלאק יתקלף, חלילה, סוללת את הערמה לשביל ארוך, מאובק, מתפתל. קלפטה.


התיישבתי עם כוונה לכתוב על שני זכרונות:בוקר אחד שהגעתי באיחור לשיעור חשבון בכיתה ב' ויום חתונתי.

מרס 2008

אפריל 2009


(מ.ש.ש)

בוקר אחרי ליל הסדר

אבא שלי היה פעם. ומאז ועד היום הוא נוכח, מתוקף היעדרותו חרף קיומו.
ילדים. התבוננתי בהם בליל הסדר. אחרים אבל דומים. שונים אבל מוכרים. רצים בבית אחרי החתולים, מתעייפים, אוכלים, נופלים.
דופקים על השולחן, טופחים על העור, בוכים, צוחקים, שוב רצים. 
חשבתי, הכל שם. יש להם אני. גרעין חזק וברור. לילדה הרזה בת השלוש, עם העיניים המלוכסנות
והפוני השובב, ברור שאף אחד לא מרביץ בגן. היא תדע לאן היא הולכת גם כשלא יהיה לה מושג.
אחיה בן החמש, כולו צועק טוב לב, משתדל לומר את מה שרוצים לשמוע. הוא תמיד יהיה אסיר של תודה
כשיקבל אהבה. הם מי שהם. מהיום הראשון. ובכל שנה שתעבור, האני הזה רק ילך ויתקלף
ובאופן פרדוקסלי או אולי כמו סתירה מיושבת, יעטה מעליו שכבות על גבי שכבות של אבק, ניקיון, לכלוך, מוסר.
את איכות החיים והשקט תכריע טיבה של מערכת היחסים בין הגרעין לשכבות. ועוד כמה דברים שיקרו בדרך,
כמו ה"סיבות שאינן תלויות בו/ה" בפתק למורה בבית הספר.
בבוקר שלאחר ערב החג התקשרתי לאמי לשאול איך הסתדרה עם הסדר שאחרי הסדר.
כשסיימנו לדבר על הכלים והספונג'ה שאלתי אותה איך הייתי כשהייתי קטנה. קיוויתי שתספר לי משהו שאני לא יודעת.
הפנטזיה על המישהי האחרת שהייתי בגיל ארבע, שדיכאתי או דוכאה במרוצת השנים, הלכה והתרחקה.
החרדה שאני רוצה להיות משהו שאני לא כשאהיה גדולה (ואני כבר גדולה), נרגעה מעט.
בוקר אחרי ליל הסדר, שיחה עם תקווה.
(ע.ל)
Ansel Adams






יום חמישי, 28 באפריל 2011

מילים שמתחילות ב א'

אשה

אהבה

אושר

אבא שלי אמר פעם, לא לי, זה ממקור שני, אבל עם קשר דם, אז זה כמו מקור ראשון, ש"אישה שרוצה למצוא בעל, צריכה לרדת מדרגה".
 בפעם הראשונה שקיבלתי, אמא שלי ביקשה שאבחר מעל כמה מדרגות לדלג, "אלו יהיו מספר הימים שלך בכל חודש" היא אמרה וכמעט דייקה.
אבא שלי? הוא היה אבי כל האבות, בעל כל הבעלים, התחתן פעמיים. האם עניין המדרגות עלה גם עם נשותיו?

כמה דורות יש בינינו? או היו, הוא כבר איננו. 
רבבות.

אני מנסה לדמיין אותנו מחליפים הודעות כתובות בסלולארי. 

ועם הפער, ועם לכתו, הוא איתי, גם המדרגה הזו שהיתה שנים תקועה לי בין הריאות. 

דווקא כשהגעתי אל המדרגה הנכונה הוא היה כאן אבל לא יכול היה לעמוד, לחוש את האבנים שלה בכפות רגליו.
ואולי בגלל היעדרותו זה כבר לא עניין שלו. 

אז אם לא ממתינים למוות של אף אחד ועדיין שולפים מדרגות תקועות מהריאות, כמה גבוה אפשר להגיע? או לרדת? 

בכיתה ג', בהפסקה, יריב (במלעיל) החליט שהוא מפסיק את המשחק כי חם לו והמורה לספורט הכריזה על "הפסד טכני" לכיתת "שיקמה". כולנו פחדנו ממירי, המורה, אבל יריב החליט שבחום הזה הוא לא משחק, והפסיד. 
אבק עולה אל בין השפתיים ממגרש הכדורגל המאולתר בבית הספר היסודי, שמש חמה וזיעת ילדות בין העורף לתלתלים קצרים מדי שנותרו תלויים בין קוקו לעורף מזיע.
יריב נעלם בשלב התיכון, בטח הפך את הוריו, שגרו בצידו השני של הרחוב שלנו לסבא וסבתא, זה מכבר.
ראיתי אותו פעם במדים, נגד בקבע. הוריו כבר עזבו את השכונה. לא שמרנו על קשר שלא היה.

שתי מילים שולחות אותי אל בית הספר ברחוב בזל, גיל 8, עוד לפני שקפצתי ממדרגות, והרבה לפני שהן נתקעו לי בריאות. נזכרת בסיפור שהגיבור שלו בוודאי שכח שאירע לו, ויודעת, שגם אם ישאר שם במדי הקבע לחיי נצח, וגם אם נשא אישה לחיי נצח, ויהיה בן טוב להוריו לנצח. את ההפסד הטכני ההוא, הוא ניצח.



ומשפטים חכמים חייבים להיאמר בשם אומרם. ככה זה שאתה בגיל 8.

Henri Cartier-Bresson
Henri Cartier-Bresson
(מ.ש.ש)

יום רביעי, 27 באפריל 2011

מתוך יומן פרידה

תיכף קורה, אבל עדיין לא. מסיבות טכניות. מה הן סיבות טכניות? זה אומר שהן רק טכניות, הסיבות? שלטכניות שלהן אין סיבה?
מחשבות על ניצחון טכני.
ללכת לויקיפדיה.
"ניצחון טכני הוא ניצחון המושג בתחרות ספורט בעקבות החלטה שיפוטית ולא בדרך הנורמלית של גבירה על היריב. ההכרזה על ניצחון טכני מגיעה בעקבות הפרה חמורה של כללים ותקנות, כגון אי התייצבות למשחק, שיתוף שחקן מורחק וכדומה. בענפי הספורט השונים ישנן הגדרות שונות בשאלה מהו הניקוד הניתן על ניצחון טכני.
בשחמט ניצחון טכני נחשב כניצחון רגיל, אך אינו תורם למד הכושר של השחקן.
ב
כדורגל
משמעו ניצחון בתוצאה 3:0 וכמו כל ניצחון מוסיף 3 נקודות במשחק ליגה או מעבר שלב במשחק גביע.
ב
כדורסל נחשב כניצחון של 20:0, כאשר הנקודות נרשמות לזכות קפטן הקבוצה".

מסקנה: מערכת היחסים הסתיימה בניצחון טכני. הניקוד, כמו בשחמט. כי שיחקנו עם הראש ולא עם הרגליים.
הרגשה: גלים של כעס ומערבולות של ביקורת עצמית, בתוך ים גדול של געגוע.
תגלית: לפחות שתי כוסות יין לפני השינה. לא משנה באיזה שעה.
משפט חכם שנאמר היום: מערכות יחסים טובות, לא מסתיימות.
משפט מיותר (קצוות): אז מה הוא עשה לך ליום הולדת?
סוף היום: כשאני נזכרת בדברים שקרו בהתחלה, אני לא מבינה איך שכחתי אותם.

(ע.ל)

הכביש מחולון ליפו

במקרה הזה, הכיוון היה הפוך
גם המכונית, או הנהג

יש כמה נקודות ציון על הכביש הזה: קאנטרי גולדשטיין (חיובי), הפניה לרחוב הרצל (חיובית) בעיקר, בגלל חנות כלי הכתיבה משרדילי שברחוב, בעליה מאזין לקול המוזיקה כל פעם שנכנסים והוא 'איש של ציוד משרדי'. תמיד אני מוטרדת, מיהם היורשים שלו. הבייגלה, (חיובי) שהפעם היחידה (היתה עוד אחת אבל ללא סיפור מעניין בצידה) שעצרנו בה, היתה אחרי מסיבת פורים של שנת 2010. אפשר להגיע משם מהכביש הזה גם לוולפסון, אבל וולפסון זו נקודה נייטרלית. כלא אבו כביר (חיובי) בעיקר בגלל המראות השבורות שמודבקות על החומות כלק מעבודת אומנות אינפנטלית, שעשו העצורים שם, כנראה. ואבו כביר, המכון (מאוד שלילי) מפלצת לבנה מוסתרת בתוך שיחים. אני מפחדת להפנות את המבט לשם אפילו, ואם יש יום שבו אני צריכה לקחת את הפניה הזו. אני בסכנת תאונה. מערבולת בבטן.

באחת ממשמרות הלילה בשדה התעופה, אחרי שרוב הנוסעים כבר עלו על הטיסות שלהם, נכנס מנהל המכון, בשקט, מפציע בצעדים חרישיים על רצפת השיש של החנות, השמש העולה שטפה את הטרמינל, דמיינתי ענן עשן מלווה את צעדיו, כמו ב'מכת הבכורות' בסרט "עשרת הדיברות" של ססיל בה דמיל.
קפאתי.
הוא נשא תיק מנהלים חום, הכרחתי את עצמי לא לחשוב מה יש בתוכו.
המחשבות שלי התפנו מיד לעובדה שעמד מולי, בעצם, איש ממש גבוה.

פחד ראשון - המכון. ובלי להזכיר שמות. ולא לפחד. מאמץ גדול.


יפו לכיוון חולון שבת אפריל 2011 (נכון לשתי התמונות)

(מ.ש.ש)

יום שלישי, 26 באפריל 2011

עכשיו

עכשיו. כי הזמן
והקווים שחורצים את גופך לא נטווים מסודר מסודר.
לא מספיק מקומט כדי להיות נוגה
לא מספיק מטופח כדי להיות יפה
לא מספיק
אבל אולי
מספיק יבש כדי לומר.
האור מתחיל להיכנס
מראה לך
יש פה בשר חי.

(ע.ל)
ידאפרילספה

Maria Friedlander by Lee Friedlander 


(מ.ש.ש)