יום חמישי, 30 ביוני 2011

אחד

האהבה הזאת צומחת לרוחב.
אין לה גובה, אין לה אורך
ואין לה גג.
לפעמים אני חושבת
אתה כמו נהר
אני עומדת על גדה אחת שלו
ורואה את עצמי ממול, בצד השני.
היסודות
לא יודעים מהם
אבודים בין כל היתר והשאר
בתוך מפלס אחד.

(ע.ל)

יום שבת, 25 ביוני 2011

יום רביעי, 22 ביוני 2011

מחשבות על הקהל

אילו קהלים קיימים? רשימה חלקית
קהל מאזינים, קהל קוראים, קהל מטופלים, קהל מעריצים, קהל הצרכנים, קהל המפגינים, קהל הצופים, קהל ציבור הנוסעים, קהל המנויים ועוד
כל אדם, כמעט, בתפקידו בעבודתו מטפל בקהל, בסופו של דבר.
כל אדם מהווה חלק מקהל. אפילו מכמה קהלים בו זמנית, או במקביל.
זה הרבה כח לאנשים הפשוטים.
להיות קהל.
הרבה אנרגיה מושקעת בנו, הקהל, בעיקר כדי שנוציא את הכסף שלנו במקום הנכון, למי שמרוויח אותו, לא?
אולי כל זה לא נכון, נניח, לקהל מפגינים.
אבל רוב הזמן, כפרטים, כשאנחנו הולכים ברחוב, עושים קניות, חושבים מחשבות בטלות בזמן ההמתנה לאוטובוס, נרדמים בביתנו, מתעוררים לבקרינו, אנחנו קהל של מישהו.
אני מוצאת שיש בזה הרבה כח.
כח מבוזבז.
אולי כי קיים כח חזק מאיתנו שמכרסם בזה שלנו?
עוד לא מאוחר לשנות, כך אני חושבת.

המחשבות האלו נעות לי בראש כבר מזה זמן, בהופעה של בוב דילן הן הדהדו חזק.
במאמצי להחליט האם עדיף לעצום את העיניים ולהתרכז בשירה ובצלילים המושלמים או לא  להעיז לאבד קשר עם המסכים, אולי, בכל זאת, מישהו טועה שם ותיכף נראה את הנס מזמר ולא רק נשמע.

חשבתי עלי כקהל בהופעה הזו, והבנתי, שמי שלא הצליח להבין את בוב דילן על שיגיונותיו דומה לגבר המבקש לדעת איך מרגישה אישה בהריון.
אי אפשר להבין זאת מבלי לחוות את הגאונות, את הסבל.
האיש הוא אבן מתגלגלת ללא מסלול חזרה הביתה. כבר למעלה מחמישים שנה. רוב הקהל שלו, שיחים ועצים מושרשים נטועים חזק בביתם. איך זה יכול להבין את זה?
ואלי דווקא בגלל שרובנו נטועים חזק אך באדמה בוצית, היה עלינו להבין אותו?
אבל העדפנו להיות ולנהוג כקהל צרכנים.
מתוסכל, מתלונן. לא מפגין, הולך לישון ושוכח.

יום חדש הגיע, יום אחד כזה יגיע פעם ובוב דילן לא יהיה חלק ממנו יותר.
ואז יוכלו לאמר כל המלעיזים המתוסכלים, היינו, ראינו, שמענו.

שלום תל אביב, ערב טוב ישראל.

(מ.ש.ש)

יום שני, 13 ביוני 2011

חרדת קיץ

פתאום אני קולטת לכמה אנשים יש חרדת קיץ. אחי שחי באירופה בשנים האחרונות כל הזמן שואל אותי עליו, מנסה להבין עד כמה זה נורא, מה הוא יכול לעשות כדי להתגונן ואיך בדיוק זה מרגיש. אנשים מדברים על יולי אוגוסט כמו על איום טילים, מה יהיה, עוד מעט אי אפשר יהיה לצאת מהבית, צריך להתכונן, איך נעבור את זה.
נוכחותו של המזגן עדיין לא מובנת מאליה, רק בימים האחרונים נכנעתי והחלפתי שמיכה ואם יש בריזה אני זורמת ומנסה למשוך עוד לילה של אוויר מזוהם טבעי. זה עולה בהתקפי זיעה. השינה הופכת למקטעים מקטעים. אני מקבלת הצצה אל מאחורי הקלעים של התת מודע שלי, המייקינג- אופ. מבינה כמה אני חולמת, מקיצה כל שעתיים מעיסה של דימויים, שמה לה ולמנוחה.
אתמול התעוררתי מיתושה עקשנית ופצחתי בניסיון נואש לחיפוש המכשיר. בפעם הראשונה לא מצאתי אותו ובלית ברירה חזרתי לישון. בפעם השנייה כנראה שמצאתי אותו כי תקעתי אותו בשקע, אבל כשניסיתי להיזכר איפה הוא היה בבוקר, לא היה לי שמץ של מושג. יכול להיות שהתת מודע שלי באמת יודע משהו ממשי ופשוט שאני המודעת לא יודעת? מעניין. או שאולי סתם חיפשתי, מצאתי ושכחתי. לילה טוב.

(ע.ל)

יום שישי, 10 ביוני 2011

הזכות לאושר

במהלך אירועי השנתיים האחרונות פתאום זה היכה בי. מקור המילה "הריון" הוא "הורות". זו התוצאה של התהליך האהוב כל כך על ידי נשים, צלמים ומפרסמים.
יכול להיות שיש משהו יפה בתהליך. אבל כמה משמעותית התוצאה.
כמה מאיתנו, יילחמו על הזכות של ילדיהם להיות מאושרים. באמת. הזכות הבסיסית והראשונה שנעניק להם מלבד החיים עצמם. כמה מאיתנו יצליחו להניח, לשכוח, למגר, למחוק, להשכיח, לסלוח, להתגבר, להתעלות על כל אותן פעמים בהן נפגעה הזכות שלנו להיות מאושרים?
האם נצליח יום אחד לסגור את הפנקס? הוא הרי פתוח שם בתוכנו, שוליו המקומטים שורטים את נישמתנו.
נישמותנו היפות, הרכות, המבינות, המכילות, האוהבות, השורדות, המפוקחות. אנחנו העילוי.
התעלינו מעליהם ומעל מעלליהם.
השאיפה הגדולה ביותר שלנו היא לייצר את אחד הדברים שמעוררים את רוב השאלות בחיינו.
משפחה.
הרגש המיידי המתעורר עם המילה הזו טעון כל כך, כועס ואוהב וחומל ומבין ומתגעגע.


נזכרתי בפרעה שאיים על משה רבנו בעקרבים. חשבתי לעצמי על המשפט שאמר מחדש: "אבי ייסר אותי בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". אולי אני סלחנית כלפיו? אבל גם יש לי כבוד למיצריים.
ככה אני גם לגבי כל ההורים לכל הילדים שאני רואה ומבינה כמה הם דופקים לילדים שלהם את החיים. בהורותם. בפעולה הפשוטה והמופלאה הזו הם מצליחים להכניס את הכל. את כל הרע. ועדיין להישאר - נאהבים.
טבע האדם לא רע מנעוריו. הוא בעיקר משונה.
ורק החכמות, המפוקחות, היפות, רואות ומתייסרות בשם כולם. כל הדרך שלהן אל האושר.
כוס המים של זורבה, הגרסה הנשית העכשווית.
בלי להרוג טורקי אבל עם הרבה מנוחה באמצע.


(מ.ש.ש)

יום חמישי, 9 ביוני 2011

הוא

אני פוחדת שהוא ימות. ילך מהעולם בלי לסגור חשבון. לא ראיתי אותו כבר כמה שנים. אני לא יודעת כמה ולא סופרת. משהו בין חמש לשש. הוא בטח התבגר והזדקן מאוד בשנים האלו. שנים חשובות, בהן מה שהתחיל ללכת ולעזוב בעשור לפני כן, אכן עוזב את הגוף. קודם את הגוף, אחר כך את הנשמה. היא רק מדביקה את הקצב. נשרכת אחריו בלית ברירה. הוא תמיד היה אומר לי: "החיים זה שדה מוקשים" ולאחי אמר "החיים הם כמו מרק של עקבים ונחשים, שגם אותו חייבים לאכול". וזה לא כל מה שאנחנו זוכרים ממנו.

חייבת להספיק לעשות משהו לפני כן, חייבת להספיק. אבל בחיי הלא ארוכים כבר הנחתי ללא מעט דברים ללכת ולחמוק ממני עד שהתמסמסו והתחלפו בדברים חדשים. טבע הדברים. אולי בעוד כמה עשורים כמו בחפירות ארכיאולוגיות יימצאו שרידים. יגידו פה היה שער, זה היה בית והנה הגדר.  
ואמא
כמו ילדה בת 12, בת 3
כלום לא השתנה
אני עדיין צריכה אותה
שתהיה בשבילי, איתי
ולא תמיד, ואולי בכלל לא, מראה לה שזו אם כל האמיתות שלי.
הלוואי שהייתי יכולה להניח לה להכיר אותי באמת, לראות אותי נקי, 
עם הטוב והרע, החוזק והחולשה, בלי שתשפוט בלי שתבקר.
אבל לה יש תפקיד.
והיא רחוקה ממני. למרות שקרובה. כמה חבל.
Sally Mann

Sally Mann

(ע.ל)

יום רביעי, 8 ביוני 2011

מות אבי

כל הגופות דומות זו לזו. ישרות תחת הטלית, מתוחות, אפשר לזהות את הראש, את הבטן או הכרס אם הנפטר היה בעליה של אחת, הרגליים, אותן הרגליים.
הקברנים, כך גיליתי, מיישרים את הנפטר בזמן שטיפת גופתו, אפילו בכח.
אחי הגדולים השגיחו על שטיפתו של אבי המת, ומנעו את יישור רגליו שהיו כפופות כמה שנים טרם מותו.
את בשורת מותו קיבלתי בגבורה במה שהיה ביתי אז, בית מחותניי. אחת בלילה שבין שישי לשבת - "אתם צריכים להגיע לבית של אמא".
שעה אחת קודם נפטר אבי מן העולם כשבכורו מאימי נמצא לידו בחדרו בבית החולים.
ידעתי שימות אז. לכן נסעתי אל מקומי הטבעי לקבל את הבשורה.
בגבורה הזמנתי כרטיסי טיסה לבכורו מרעייתו הראשונה, ניהלתי ויכוחים עם אחי על נחיצות אוהל אבלים ובעיקר המתנתי לפרידה.
לא נכנסתי להיפרד ממנו בבית החולים, לא קראתי תהילים לעילוי נשמת, לא קיבלתי החלטות חשובות. המתנתי.
לבושה בחולצה כחולה הגעתי אל בית העלמין, סקרנית.
הפרדה בין נשים לגברים בסככת ההספדים.
אני ממתינה.
והנה מובל אבי. זה אבי! כמה קל לזהות, רגליו כפופות, זו לא גופה. זה הוא. צעקה גדולה. אבל גדול. הוא נפטר. מת. לא יחזור. נגאל. לא יידע יותר דבר. 
מבעד לדמעות, ההשתנקות, פיק הברכיים והחולשה שאחזו בי ראיתי את אחי הבנים עומדים מעל אבי, פניהם נפולות, מקשיבים להספדים מנסים להתעלם או להתרכז בבכיה הקורע של האחות הקטנה המתאבלת.
מאז לא בכיתי עליו. לא הצטערתי, לא התגעגעתי. הוא מת.
אני לא. 
חייבת להחזיק בחיים.
אולי בכל זאת הם כן יודעים משהו. 
קולות הגברים שהקלטתי בתפילת יום השישי שנערכה בבית הורי בשבעה משמרים קשר ישן וחזק בינינו. 
המציאות מציאות המתים מתים.
שיר השירים.

(מ.ש.ש)

יום חמישי, 2 ביוני 2011

אדם בחייו / יהודה עמיחי

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.


אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.


ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד.


אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.


ונפשו למודה,
ונפשו מקצועית מאוד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגותיו ובמכאוביו.


מות תאנים ימות בסתיו
מצומק ומלא עצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לכל.

מתוך "שעת החסד"

(ע.ל)