כולם אומרים שזה יעבור. העצב, הכאב, הגעגוע, הכעס, האהבה, השנאה, העלבון, האכזבה. כולם אומרים, אז כולם יודעים. בהתחלה נלחמתי על הזכות להיות שונה, אחר כך נשברתי, התעייפתי, עכשיו גם אני מאמינה. קודם כל בחוץ, חזק, אחר כך זה יחדור פנימה. בכל כמה ימים אני משנה מצב צבירה. נוזלית, מוצקה, מתאדה, מתהווה. אני כמו דונה מרטין בפרק הנשף ההוא, עם השמלה הלא נוחה. באה, נכנסת, אין כיסא שיכול להכיל אותי בשמלתי המגוחכת.
נדחקת, יושבת, אני מדמיינת את עצמי מתפשטת.
משאירה את השמלה על הדשא ובורחת ערומה החוצה. נסה משם כל עוד נפשי בי. כל עוד אני בי.
והייתה לי שמלה אחרת. שמלה מדהימה, שמלה נכונה, שמלה טובה. כזו שמתאימה גם ליום וגם ללילה, כזו שאני ממש צריכה, יוקרתית אבל פשוטה, מדויקת ורכה. בלילה הייתי מתכננת איך אלבש אותה, איך אראה מושלמת איתה, בבוקר הייתי מוציאה אותה מהארון, מסתכלת, מתפעלת, מודדת. מתאכזבת. המידה הייתה המידה, הגזרה הייתה הגזרה, אבל לא יכולתי ללבוש אותה. היא לא החמיאה לי, היא לא עשתה עימי חסד, היא לא חיבקה אותי במקומות הנכונים.
הכישלון צרב אבל לא ויתרתי. רזיתי, שמנתי, שוב רזיתי. בכל בוקר הוצאתי אותה מהארון ומדדתי, חושבת שהנה, היום זה היום בו היא תתאים. אחר כך הפסקתי וחיכיתי. לפעמים כשמניחים לדברים וחוזרים אליהם כעבור זמן מה שוב, הם פתאום נראים אחרת. היא לא נראתה אחרת.
הרבה זמן היא הייתה שם השמלה. תלויה בארון במלוא עצמתה, יופייה, משמעותה. מענה אותי בנוכחותה השקטה, מזכירה לי בכל פעם מחדש שעל אף שלכאורה, עלי, היא לא יפה. מסביב, במעגלים רחוקים, התחלתי לשמוע קולות של כאלו שרצו לקחת אותה, לנסות, למדוד. הם היו בטוחים שעליהם היא תשב בול. כמה חבל, בזזזז. תשחררי כבר, בזזזז. בזבוז של שמלה כל כך יפה. בזזזז. כאב לי באוזניים. שמתי אטמים איכותיים, אבל לא היה טעם, כבר הייתה לי הקלטה.
אחר כך באו ימים שנראו כמו השלמה. ניסיתי לשכוח ממנה, פתחתי את הארון יום כן יום לא, אמרתי לה, אולי את פשוט יפה מידי בשביל ללכת איתך ברחוב, או לפחות את שלי, או ככה לא תתבלי לעולם ותישארי חדשה לנצח.
אבל בבוקר אחד, מוקדם, מקיצה מעוד חלום מסויט על השמלה ועלי, הכנסתי אותה לשקית, לקחתי אותה לים, נכנסתי לעמוקים והטבעתי אותה בין הגלים. ידעתי שהיא תגיע לחוף, אבל אמרתי לעצמי רוצי רוצי החוצה מהר, לא משנה, העיקר שכבר לא תהיי שם כדי למצוא אותה.
לפעמים אני חושבת שאני רואה אותה ברחוב. פעם על בחורה מדהימה כזו שמסובבים אחריה את הראש, פעם זרוקה על איזה ספסל (נבהלת, עוד פחות מרגע מישהו יחטוף אותה) ופעם על מישהי שנראית דומה לי אבל שונה.
נדחקת, יושבת, אני מדמיינת את עצמי מתפשטת.
משאירה את השמלה על הדשא ובורחת ערומה החוצה. נסה משם כל עוד נפשי בי. כל עוד אני בי.
והייתה לי שמלה אחרת. שמלה מדהימה, שמלה נכונה, שמלה טובה. כזו שמתאימה גם ליום וגם ללילה, כזו שאני ממש צריכה, יוקרתית אבל פשוטה, מדויקת ורכה. בלילה הייתי מתכננת איך אלבש אותה, איך אראה מושלמת איתה, בבוקר הייתי מוציאה אותה מהארון, מסתכלת, מתפעלת, מודדת. מתאכזבת. המידה הייתה המידה, הגזרה הייתה הגזרה, אבל לא יכולתי ללבוש אותה. היא לא החמיאה לי, היא לא עשתה עימי חסד, היא לא חיבקה אותי במקומות הנכונים.
הכישלון צרב אבל לא ויתרתי. רזיתי, שמנתי, שוב רזיתי. בכל בוקר הוצאתי אותה מהארון ומדדתי, חושבת שהנה, היום זה היום בו היא תתאים. אחר כך הפסקתי וחיכיתי. לפעמים כשמניחים לדברים וחוזרים אליהם כעבור זמן מה שוב, הם פתאום נראים אחרת. היא לא נראתה אחרת.
הרבה זמן היא הייתה שם השמלה. תלויה בארון במלוא עצמתה, יופייה, משמעותה. מענה אותי בנוכחותה השקטה, מזכירה לי בכל פעם מחדש שעל אף שלכאורה, עלי, היא לא יפה. מסביב, במעגלים רחוקים, התחלתי לשמוע קולות של כאלו שרצו לקחת אותה, לנסות, למדוד. הם היו בטוחים שעליהם היא תשב בול. כמה חבל, בזזזז. תשחררי כבר, בזזזז. בזבוז של שמלה כל כך יפה. בזזזז. כאב לי באוזניים. שמתי אטמים איכותיים, אבל לא היה טעם, כבר הייתה לי הקלטה.
אחר כך באו ימים שנראו כמו השלמה. ניסיתי לשכוח ממנה, פתחתי את הארון יום כן יום לא, אמרתי לה, אולי את פשוט יפה מידי בשביל ללכת איתך ברחוב, או לפחות את שלי, או ככה לא תתבלי לעולם ותישארי חדשה לנצח.
אבל בבוקר אחד, מוקדם, מקיצה מעוד חלום מסויט על השמלה ועלי, הכנסתי אותה לשקית, לקחתי אותה לים, נכנסתי לעמוקים והטבעתי אותה בין הגלים. ידעתי שהיא תגיע לחוף, אבל אמרתי לעצמי רוצי רוצי החוצה מהר, לא משנה, העיקר שכבר לא תהיי שם כדי למצוא אותה.
לפעמים אני חושבת שאני רואה אותה ברחוב. פעם על בחורה מדהימה כזו שמסובבים אחריה את הראש, פעם זרוקה על איזה ספסל (נבהלת, עוד פחות מרגע מישהו יחטוף אותה) ופעם על מישהי שנראית דומה לי אבל שונה.
כולם אומרים שזה יעבור.
(ע.ל)
(ע.ל)
 |
| Jim Goldberg |
 |
| Bruce Davidson |