חלקה טובה

פתאום, אני מוצאת את עצמי עומדת על רגל אחת. מנסה בכל דרך לייצב את עצמי. מכניסה חזק את שרירי הבטן, זוקפת את עמוד השדרה. מנסה לנשום. ואז אני מבינה, משהו אוכל כל חלקה טובה שעמדתי עליה. וכמו כשאני מתעוררת מתוך סיוט מקולות האימה שאני עצמי משמיעה, אני מכירה בַאמת שבמחוץ לסיוט, משהו אוכל אותי.
ואז, במקום לבכות על זה, על האדמה שנאכלה סביבי, אני מיד שואלת את עצמי, איך אני מקבלת חזרה את פיסת האדמה לכף הרגל השניה? על שתי רגליים אוכל לחשוב טוב יותר. אני חושבת. מסתכלת אל הצדדים, מחפשת עמיתים אוהדים ומגלה, שאני לבד בסיוט הזה. כולם ישנים. ממשיכה לאמץ את המחשבה. עוצמת עיניים ומדמיינת את חלקת האדמה שהיתה לפני שהכל התפורר סביבי, היתה שם יציבות, וותק, נסיון, ריחות של קפה בבוקר, מקלחות ארוכות, מראה זורח במשקל נכון, אופק, עתיד, הנאה, עונג.
ואז אני נזכרת, כמו מתאוששת אחרי טשטוש ארוך מהרדמה, העתיד היה מאוים, מוטל בספק, גם על שתי רגליים, הרגשתי עייפה.
אז מהו הסיוט ומהי המציאות?
שניהם אותו הדבר.
איך זה ייתכן שדבר שאנחנו חשים שחיינו אינם חיים בלעדיו, מתממש ואז מותיר אותנו עומדים על רגל אחת בתוך מה שהיה חלקת חיינו הנאכלת.
אני צריכה זמן למחשבה צלולה.
אני צריכה זמן למחשבה.
אני צריכה זמן.
אני צריכה.
אני.
.

סוף

(מ.ש.ש)

המוות

"כל הבאים בשער העולם
מתחילים את דרכם אל המוות

שליש מתים ממחלות
ואין ברירה
שליש נוסף מתים
בגלל שהתאמצו להיות בריאים
יתר על המידה

אלה שלא עושים מאמץ מיוחד
יאריכו יותר ימים
מאלה החפצים
בחיים נצחיים

אם רק רגוע תהיה
לא יפגע בך הנמר
לא יתקוף הקרנף

אפשר להבקיע מחנה צבא
ללא שריון או מלחמה

היה שלם
ואין מקום
לקרן הקרנף
ולא לנמר
לנעץ צפורניו

מי
שלא
מתעסק
עם
המוות
המוות
לא
מתעסק
איתו"

ספר הטאו
עמוד 50

היית מאמינה?

(מ.ש.ש)

החיים קצרים

כמו תמיד, הסתכלתי היום על אנשים ברחוב דרך החלון באוטובוס. ראיתי אשה מבוגרת הולכת עם הליכון בשדרות דוד המלך, הרחוב של הרבנות.
היה לי מוזר לחשוב שבעוד כמה עשורים גם אני אהיה ככה. זקנה ועצובה, עם גוף בוגדני. אולי אלמנה, אולי גרושה. מעניין מה אני אעשה עד אז, מה אני 'אשיג'?
באמת יכול להיות שתהיה לי משפחה? עם כל הרצון והכוונה זה גם מרגיש כל כך תלוש ממני ומהמציאות שאני חווה כרגע. שלא לדבר על הגשמה עצמית.
החיים קצרים ועוברים מהר. חבוט ומשומש, אבל יש רגעים שאתה קולט את זה. במלוא מובן המילה.
האם זה הופך את הדברים הקטנים לחשובים בחיים או שמא את הגדולים?
האם זה גורם לך לחיות יותר או פחות?
האם זה עוזר לך לראות את העצים והשמיים בשעת דמדומים יפה ברחוב שאתה נמצא בו, או רק לחשוב כל הזמן על זה שאתה צריך להמשיך ללכת?
רק להאמין חזק חזק בדרך אחת מהשתיים, לא חשוב במה, זה יספיק.

מיה זר, "סבך גלילי", 2010

(ע.ל)

עייפות

מתחילה מהראש, מהקודקוד נוזלת, מטפטפת על המצח, על הפנים, עוברת דרך הגבות, שלוחה שלה משדרת אדוות מאמצע הגב במעגלים אל השכמות, הגב התחתון, הישבן, אי אפשר לשבת.
הקרסוליים באופרה משלהן, מתנדנדים. חוסר יציבות. הברכיים, מבקשות לעשות קרוסלה. הבטן - רעבה. מבקשת את שלה. העיניים, מתמצמצות. נפתחות בקושי, העייפות המטפטפת מהראש, ויש את העייפות הפרטית שלהן, היא תובעת את שלה. יוצאת מתוך תוככי הגוף, מתפרצת החוצה דרך החלון היחיד אל הנפש, שעייף עכשיו, גם הוא.
פרקי האצבעות. גם של הרגליים. מתכווצים בתקווה לפגישה עם מצעים לכשימתחו.
אין מצעים עכשיו. עוד עמידה. הזדקפות בנסיון למתוח איבר רדום. הצמא, הרעב, כולם במחול.
מבט בתצוגת מסך המצלמה, כפתור ה info. השעה 2100.

זיכרון עמום מליל אמש.

ישנתי טוב.

הכל נשכח, רק המילים - זוכרות.

(מ.ש.ש)

הלקאה עצמית

לו רק יכולתי להחליף את ההלקאה העצמית בראש, במכות.
לתרגם מחשבה שלילית המכרסמת באיטיות, למכה פשוטה ומהירה. עולה, יורדת, מורגשת, נגמרת.
אכלת יותר מידי היום למרות שהבטחת לעצמך להשתדל? שלוש הצלפות. התעצלת ללכת לשוק למרות שהיה לך זמן? כאפה.
(שוב) לא סידרת את הניירת? מכה עם סרגל על היד. לא הלכת מספיק פעמים השבוע לחדר כושר? שתי הצלפות.
לא עשית שום דבר משמעותי היום (כלומר לא כתבת)? עשר הצלפות.

האם מכה תציל מחפירה. האם ההתמקדות בכאב שבבשר תעלים את כל השאר. האם אחרי שבאה מכה מטבע הדברים מגיע תורה של ההקלה.
ומה תפקידו של הפצע בסיפור הזה. ומה עושים אחר כך, עם העלבון.

Lee Friedlander

(ע.ל)

באיזו קלות - גיהינום

השבוע, ממש בתחילתו. יום ראשון. זה קרה ביום ראשון. בשעות בוקר יצאתי לסידורים בתל אביב, הדפסות, חנות ציוד צילום, הסיבוב הקבוע באלנבי. לפני הכל היתה לי פגישה עם המעצבת הגרפית שלנו, היא עייפה ומעט חולה ושוחחנו על עבודה ועל החיים.

בדרכי אליה, תוך שאני מאבדת כל קשר עם הוראות הקריינית ב GPS חלפו על פני בזעקות אימה, ניידת משטרה ואמבולנסים. חשבתי לעצמי שחבל שאני לא יכולה לבדוק מה קרה. ההחמרה שחלה באובדן המסלול שלי השכיחה מעלי את הצרות והסירנות והגעתי לפגישה באיחור של רבע שעה.
במהלך פגישתי איתה, התקשרה אימה של מ. שאלה אם היא בסדר. למה? היה פיגוע בדרום תל אביב.
מיד ניגשנו לבדוק את החדשות כדי לגלות שנהג משאית, איבד שליטה על רכבו ופגע בכמה אנשים ומכוניות בצידי הדרך. תמונות קשות של ריסוק ורחובות מוכרים בכותרות.

שבנו לשגרתנו במהרה.

בסיומה של הפגישה המשכתי לאלנבי, בחדשות דיווחו על המון שחודר לישראל דרך הגבול עם סוריה. יש הרוגים.
הבטן - מתהפכת.
השקר נחשף.
לא יהיה פה שקט לעולם.

הגעתי אל החנות, המתנתי לסיום ההכנות להזמנות שלנו. ישבתי, משחקת במכשיר הנייד של מ. המדפיסה. נינג'ה פירות, באמצעות נגיעות קלות על המסך פירקתי לגורמים טונות של פירות שהפציעו על המסך בכל רגע. במכשיר שלי נגמרה הסוללה עוד קודם, המסלול האינסופי ואובדן הדרך - גמרו לו את הכח.

בעודי משחקת וממתינה, נכנסו אל החנות שניים. בהתחלה זיהיתי אותם כזוג, שני גברים מלאים מעט, זקניהם מעוצבים בצורה מוכרת לי מאיזורים אחרים, ביניהם קרבה אינטימית מעוררת קנאה אך כמעט בלתי מורגשת. נשית, מסתורית. חולצתו המכופתרת של אחד מהם היתה מקומטת על גופו. אך שניהם לבשו בגדי חג.

מ. ניהלה שיחה בטלפון, הם המתינו שתענה. אחד מהם נסוג מעט לאחור, חזרה לכיוון הדלת, לשניהם היתה סיגריה לא דולקת בפה. הראשון מביניהם, עמד במרכז החנות, מהסס, הכניס את ידו לתיק, אבל לא הוציא אותה, עמד וחיכה שמ. תסיים את השיחה ואז ישאל שאלה.
עד ששאל, לי היה זמן, הלב פעם, כמעט יצא מהחזה, חשבתי לעצמי, באיזו קלות? כך, אני הולכת למות? בדיוק עכשיו? שאברח? לא להזהיר את מ.? טוב, אני לא בורחת, אני נשארת איתה, עוד רגע והוא יוציא את היד מהתיק וינקום את נקמתו. בי? המרחק בינינו קצר, יכול להיות שהוא יחטיא, אבל הוא גם יכול לוודא הריגה. אין לי לאן לברוח. לקחתי את התיק ושמתי את הרצועה סביב הצוואר, שיהיה קל לזהות אותי, אולי בכל זאת אברח?

מ. סיימה את השיחה בטלפון. פנתה אל הלקוחות, וענתה לשאלתם שהיום אין להם סיכוי לקבל פיתוח תוך שעה. עמוס פה במיוחד.

אמרתי למ. שאני ממש חייבת לחזור הביתה ושאקח את החומרים שלנו כבר מחר.


(מ.ש.ש)

הבית הכחול

פעם גרתי בבניין בן 12 קומות. "הבית הכחול" קראו לו, אפילו שהוא היה בניין. כל תריסי המרפסות בו היו כחולים ולידו היו שני "בתים כתומים" (כלומר עם תריסים כתומים).
עברנו אליו כשהייתי בכיתה ו' מעיר אחרת, שנה לפני שאמא שלי התחתנה מחדש. בשנה הזאת הם אמרו "נעים מאוד" לשכנים והקפידו להציג אחד את השני כ"חבר לחיים" או כ"חברה לחיים" במידה והיה צורך להסביר למישהו שפגש כבר אחד מהם, מי הם.

בבוקר, בדרך הלא כל כך קצרה לבית הספר, או אחר הצהריים בדרך לחברות שגרו על יד בית הספר, הייתי אומרת לעצמי תמיד, תזכרי את הרגע הזה. תזכרי את הרגע הזה.
לא יודעת למה אמרתי את זה לעצמי ככה ולמה רציתי לזכור את רגעי ההליכה האלו. אולי ככה התחלתי לרצות להקפיא רגעים ואולי התחלתי אז להסתכל עלי מבחוץ. לפעמים אלו היו רגעים של שקט ושל אור מאוד יפה בחוץ ושל מחשבות ושל הליכה ולבד. ולפעמים של פחד להגיע לאנשהו ושכל הרגע השקט הזה תיכף ייגמר.
כך או כך, יצא שאני באמת זוכרת את הרגעים האלו.

הייתי במצפה רמון בסוף שבוע. היה לי שם הרבה יותר שקט מאשר כאן. אולי זה נשמע ברור מאליו אבל זה לא.
אני מאמינה שאנשים שחיים לפחות 30 שנה בעולם, כבר יודעים שלפעמים דווקא במקומות הכי שקטים, אפשר לשמוע את הרעש חזק יותר.
יצאנו לטיול במדבר. ראיתי לטאה די קטנה, חיפושית שחורה, פרפר לבן ובזמן נסיעה במכונית, גם שני יעלים בשקיעה. התרגשתי לפגוש כל אחד ואחת מהם.
שטח כל כך גדול, פראי ומרתק, עם כל כך מעט חיות. חבל, לו רק היו שם יותר מים, היה יכול להיות להם גן עדן.

Ansel Adams 1944

Ansel Adams1944

(ע.ל)

הסופר היושב

כתב חרטומים, פירמידות, חנוטים.

מתי התחלנו להכיר את המִצרים באמת? בשיעורי תורה או בשיעורי אומנות?

בבתי הספר שלמדתי בהם, לא היו שיעורי אומנות. אי שם בכיתה ד' היה ניסיון בן כמה שיעורים ללמד אותי לצייר, אבל אני בעיקר זוכרת את עצמי חולמת או סתם משתעממת, אחרי שהבנתי שבין שתי נקודות שסימנתי לא עובר קו ישר אחד. 

אני גם זוכרת מורה חסרת אונים. כיתה מופרעת, או שפשוט הבנו, שמאיתנו לא ייצא צייר רציני.

היה את דויד ו. (לא מצאתי אותו בפייסבוק עכשיו) שהיה צייר אמיתי וגם כתב לי את הזיכרון הכי יפה שיש לי בספר הזכרונות מכיתה ח':  "מזל שקוראים לך מזל כי אחרת לא הייתי יודע איך לקרוא לך". 

אני זוכרת שהוא היה בן יחיד, גר עם ההורים שלו ב'שמונה קומות'. קצת ריחמתי עליו, כי לא היו לו אחים. פעם עברתי דרכו ללכת איתו לבית הספר. אני זוכרת הורים מוכנים ליציאה לעבודה, סלון חשוך וברק בעיניים לקראת החברים החדשים של הבן שלהם. יכול להיות שהוא גם הביא לי שיעורי בית כשהייתי חולה.

הוא היה צייר מחונן, החזיק את העיפרון בצורה משונה, יכול להיות שהיה, אפילו, שמאלי. היו לו תלתלים שחורים צפופים וקול משונה. כל הזמן עשו חיקויים שלו.

הוא לא היה מקובל.

את המורה לציור, חסרת האונים, הוא יכול היה ללמד.

חווית האומנות הראשונה שלי.

אחר - כך באו ספרים שאחותי קיבלה מנוסעים שלה שחזרו מחו"ל (טולוז לוטרק ורנואר), והביקורים מטעם בית הספר ב'מרכז לאומנויות'. חכמה גדולה, גם המרכז הזה וגם החנות של אבא שלי היו בעיר העתיקה של באר - שבע. מה לאבא שלי ולאומנות? 

ואז באו אנשי המערות, בחשיכה של שיעורי האומנות עם ד"ר ג. באולם הגדול של המכללה בספיר, התחלתי להבין אותם. את האומנים.

היו כאן. והלכו.

השאירו אותי עם כל השאלות. 

נובמבר 2011

(מ.ש.ש)

סצנה ראשונה + שנייה +הצעה שניה לסצנה שניה

חזרה לקונצרט. תזמורת סימפונית מתרגלת את קונצ'רטו מס' 20 של מוצארט לקראת הקונצרט הערב.
המבט מתמקד באחד הכנרים, גבר בסוף שנות החמישים, אשכנזי, שיערו מלא, בלורית סתורה מתנועות הראש עם קצב הכינור. כעת הוא נח, הכינור מכוון, בוודאי יסיימו בקרוב ויוכל ללכת הביתה להפסקת צהרים. חודש אוגוסט מחכה בחוץ, דביק ומשכיח כל צליל.
ישיבתו של הכנר שפופה מעט, כרסו לא גדולה אך ניכרת ביחס למבנה גופו הרזה. יש לו שפם, צבעו, כמו צבע שיער ראשו, בלונדיני מתבגר. על אפו משקפיים.
המנצח מכריז על סיום החזרה, הקונצרט יתחיל בשעה 2000, נפרדים.
הכנר קם, מקפל את כליו באיטיות נפרד בחיוך מזיע עוד קודם שנתקל בעמוד החום הממתין לו מעבר לדלתות הזכוכית. הוא בחוץ, עושה דרכו לביתו ברגל, מטפס עייף ומזיע אל הקומה השלישית, חדר המדרגות קריר, המזגן בדירתו נותר לעבוד, גל הקור מקבל את פניו בדירתו שטופת האור. דקות מעטות חולפות והוא במטבח במכנסיים קצרים ללא חולצה, יחף, חותך אבטיח.
מהטלויזיה בוקעים קולות באנגלית, ערוץ חדשות אמריקאי, דיווח על אירוע כלשהוא. הוא מרותק. האבטיח עסיסי, קר, מתוק. מטפטף. תיכף יילך לישון.
הדיווחים בחדשות מספקים מידע נוסף על האירוע. הוא לא בטוח, אבל, צלצול נשמע. זו הדלת? פלח האבטיח בידו, בפעם השניה לצלצול, הוא קם, האבטיח עוד בידו, ניגש אל הדלת. הבהלה מהצלצול משכיחה ממנו את טיפות האבטיח על המרצפות הבוהקות.
הוא פותח את הדלת, לא מסתכל בעדשה, אין לא זמן למתווך לסקרנות. כעת רואים את רגליו, יחפות, שיערותיהן בהירות, מולו, על סף ביתו זוג רגליים יציבות, של איש צעיר, נתונות בנעליים אופנתיות אך אווריריות, מכנסי קיץ. פלח האבטיח צונח אל הרצפה. מתרסק עוד לפני שנאמרת מילה ביניהם.

סצנה 2 (26.5)

הבחור הצעיר מביט בו ישר בעיניים. הוא גבר נאה בתחילת שנות ה-30 לחייו. גוון עורו בהיר, שערו כהה ועיניו חומות. רזה. למרות המבט המופגן הישיר, הוא הראשון שמוריד את עיניו אל הרצפה.

כנר מבוגר (ברוסית)
רובי... מה...? מתי חזרת?

תוך כדי דבריו דורך הכנר על האבטיח שהתרסק על הרצפה ומתלכלך.

כנר
בלאט...

הוא מדדה לכיוון המטבח, נזהר שלא לדרוך על החלק הקדמי של כף הרגל שמלא במיץ אבטיח כדי לא להכתים את הרצפה ומותיר את רובי בפתח לבדו. מטבח קטן של דירה ישנה, עם שולחן ושני כיסאות. הוא מחפש משהו לנקות איתו ולוקח מגבת מטבח מוכתמת שתלויה על אחת מידיות ארונות המטבח. הוא מדדה בחזרה לפתח ורק אז מנקה את כף הרגל ואת הרצפה.

כנר (עברית, במבטא רוסי כבד)

תיכנס, למה אתה לא נכנס, תיכנס.

רובי מביט בו ונכנס בשקט. הכנר מסמן לו על הספה. רובי מניח את תרמיל הגב שתלוי על כתפו האחת ומתיישב.

כנר

אולי רוצה לשתות משהו? אבטיח?

רובי (עברית ללא מבטא)

מים קרים אם יש. תודה

הכנר מהנהן במרץ וכבר פונה לעבר המטבח אבל אז נזכר.  

כנר

קרים אין... בדרך כלל. מהברז טוב?

רובי מהנהן. הכנר פונה לכיוון המטבח.

סצנה שניה - הצעה שניה

רחש המפגש של הרצפה עם קליפת האבטיח מעיר אותו.
הוא נרדם על הספה, שלולית דביקה מסביב לקערת האבטיח מזכירה לו את מה שחלם.
הטלויזיה ממשיכה לשדר חדשות לא מכאן. גופו כואב, קור המזגן הרדים את שריריו. בגב כף ידו הוא מנגב שארית נוזל ליד פיו.
מעניין אם יצליח לחזור לישון עכשיו במיטתו. הסלון מואר מדי.
הוא קם. מתקרב אל מכשיר הטלפון, מרים אותו וחוזר לשבת. מתחיל לחייג ומפסיק. מנתק. נאנח. עוצם עיניו, הקונצ'רטו שינגן הערב מתנגן באוזניו.
הוא קם שוב, משאיר את קערת האבטיח על השולחן ומדדה אל החדר.

(מ.ש.ש)

אנשים מטופחים מרגשים אותי

Who is the man?

(מ.ש.ש)

הגלדה

נחתכתי באצבע לפני כמה ימים. לא משהו רציני מידי, אבל בכל זאת מטריד. שוב הסתבר שהאצבעות נוגעות בפעולות כה רבות שאנו מבקשים לעשות.
העור התלוש הסתבך בבגדים כשהתלבשתי, נתפס בשיער בו העברתי את אצבעותי והתחכך בנעליים שהידקתי לכפות רגלי.
אני שונאת פלסטרים. הלחות הכפויה, חוסר האוורור, הריח, הצהבהבות. אבל בכל פעם שהחתך פגש את שגרת היום יום שלי, זה כאב. נכנעתי.

אחרי יום-יומיים של פלסטרים מתחלפים, יכולתי להותיר את החתך חשוף. העור התלוש נפל וכבר לא הייתה סכנת היתקלות.
ואז, ללא כל הודעה מוקדמת על הגברת הילוך, החתך הלך ונעלם. במהירות, בפתאומיות. הלכתי לישון עם פצע, קמתי עם שריטה וכאילו לא נפצעתי והגלדתי מעולם,
צפיתי בו בהשתאות כמו בפלא, לא פחות.
עצרתי ואמרתי לגוף שלי תודה שהוא יודע לעשות את זה, להגליד. בכזאת מהירות, בכזאת יעילות והבטחתי לו שלא אקח את היכולות שלו סתם ככה, כמובן מאליו.
אולי אני יכולה לסמוך עליו. או שאולי הגיע גם זמנו של הגוף. שהרי לאט לאט, מכרסמת ההתבגרות בזכות לקחת את הכל כמובן מאליו,
מאלצת להסתכל, להודות, להעריך, לסלוח.

אולי זה שני הדברים ביחד.

Toni Frissell

Toni Frissell

(ע.ל)

אטמי אוזניים

"גם בזמן החתונה דיברו עליה..."

אפילת מועדונים באולם, אורות סגולים - ירוקים מרצדים מסביב, הקינוחים הוגשו זה מכבר, קעריות לבנות עם שאריות סירופ שוקולד מפוזרות על מפת שולחן לבנה. ברחבת הריקודים מתנהלת מציאות מקבילה, חגיגית, עולצת, שיכורה. המלצרים גוררים רגליהם, כיסי הסינרים שלהם עמוסים מטבעות, הם חשים את תנועתם, כמו רטט המְספר בליווי צג מהבהב על שיחה נכספת בנייד.

באחד השולחנות, שניים. הוא והיא.
הם מדברים, הוא מפנה מבט, חורק לסתות, לוגם קפה, מעשן. שוב לוגם, הפעם מיין שהתחמם. מישיר אליה מבט. לוקח נשימה עמוקה, נושף, נוגע בכף ידה המונחת על השולחן. היא מגיבה למגע. מחזירה חיוך. מנסים ללחוש זו לזה. חיוכים רכים, קימוץ שפתיים. מלטפת את שיערה, מעבירה אצבעות מטופלות בתוך שביליו המתהווים, הארוכים. הוא מחליק כפות ידיו על ירכיו. היא מדליקה סיגריה נשענת על כיסאה לאחור, משחררת עורף כבד בסיבובי ראש עדינים, מזדקפת, דוחפת מעט את כסאה לאחור, גוררת ביד אחת כיסא אחר ועליו מניחה כפות רגליה המתיישרות, נחה. הוא משפר את מיקומו, עכשיו כפות ידיו מונחות על ירכיה שלה. חש את מגע רגליה מבעד לניילון השחור. כמה היא יפה. הוא רוכן אליה מעט, רוצה לנשום אותה עוד וגם לשמוע אותה טוב יותר, היא מפנה מבט הצידה ונושפת החוצה מריאותיה עשן סיגריה סמיך. משפשפת את עיניה. מה היא? עייפה או בוכה?, התיק שלה, ארנק בד מצופה פייטים עם שרוך תואם, מונח על כתפה בהצלב, המשכו תלוי ברישול לצד גופה. נראה כי היא מוכנה לתזוזה מהרגע שהבחנתי בהם. אבל היא ממשיכה לשבת.

אני חייבת לקום. להמשיך לעבוד.
ברחבת הריקודים, שלמה ארצי שר על ארץ חדשה. התלהטות רגשות, פרץ נוסטלגיה, לא שלי.

בחתונה הם מדברים על חתונה, אני חושבת לעצמי, הרגליים שלי כואבות. מזל שיש האטמים, אחרת גם מהראש הייתי סובלת עכשיו.

Peasant Wedding, Peter Brueghel, 1568 

(מ.ש.ש)

המלך הוא עירום

אולי כבר מאוחר לומר משהו על החתונה. רק חמישה ימים עברו ונדמה שנאמר כבר הכל (ידוע ועדיין מדהים כל פעם מחדש, כמה מהר דברים מאבדים מהרלוונטיות שלהם בימנו). דיברו על זה לפני ודיברו על זה אחרי וכמובן, גם בזמן החתונה דיברו עליה. למעשה היא לא הייתה לבד באף רגע נתון, החתונה. לא כהוויה. לא כחוויה בפני עצמה. כל עוויה, חיוך, רגש או התרגשות, כל מבט אוהב או חרד, מצולמים בקלוז אפ, מבלי שהנפשות הפועלות הוכשרו לכך. הם הרי אינם שחקנים. בלי אף רגע ספונטני, בלי אף "שיואו, וואו, או אמאל'ה". בלי להגיד פתאום "אני אוהב/ת אותך" (קיוויתי שלפחות קוראי השפתיים המיומנים  יעלו על אחד, אך לשווא).

אבל נהנינו לצפות בחתונה המלכותית והיא סיפרה לנו כמה דברים על שני מיליארד צופים.

אגדה
"סיפור דמיוני, בדיה, מעשייה, סיפור עממי, מיתוס, סיפור סבתא; משל; מופת, שם דבר, פלא, חלום, דבר
חלומי, דבר נפלא, דבר ראוי לציון, דבר ראוי לתשבחות, דבר שראוי שיספרו עליו; סיפורי המקרא, מדרש". (מילון אבן שושן)

או לפחות, הצורך שלנו באגדה. 

תמימות

 "יושר, נאמנות, תום, הגינות; נאיביות, חוסר ערמומיות, היעדר חכמת חיים; שלמות, תום, מלאות". (מילון אבן שושן)

או לפחות, הגעגוע שלנו לתמימות. 

תקווה 

"ציפייה, תוחלת, ייחול, אמונה, כיסופים, משאת-נפש, אי-ייאוש, ביטחון, סיכוי". (מילון אבן שושן)

או לפחות הערגה שלנו לתקווה. 

עוד מחשבות אגביות תוך כדי צפייה בחתונה- איך זה ללכת לדייט ראשון עם נסיך, איך זה לפגוש את ההורים שלו
בפעם הראשונה בארמון, איך זה לבוא עם ההורים שלך לפגוש את ההורים שלו בארמון, איך זה לבלות שם סוף
שבוע בפעם הראשונה, איך זה ללכת לאכול אצל ההורים ביום ראשון, איך זה לקום ולאכול ארוחת בוקר בשולחן הארוך.

ניקוי יבש

בחורף, בימים בהם מעיל צמר נחוץ, אני חושבת על ימי הקיץ, שבהם אפתח את הארון אראה אותו תלוי שם ולא אצליח להיזכר כמה קר היה כשלבשתי אותו. גם במאמץ רב, אי אפשר לשחזר את קור החורף. חורף עם גבול ים תיכון.

מגע הצמר לא מצליח לשחזר דבר מהחוויה האמיתית. לא די במגע צמר כדי להבין חורף מהו.
הקיץ, שדורס בחומו כל זכר לאביב נפלא וחורף גשום, עשה את צעדיו הראשונים אתמול. בא יבש. הופיע בבוקר ולא סיפר מתי יעשה צ'ק אאוט.


המעיל בניקוי יבש עכשיו.
עדויות לחורף בידיים זרות.

נובמבר 2008

(מ.ש.ש)