החיים קצרים

כמו תמיד, הסתכלתי היום על אנשים ברחוב דרך החלון באוטובוס. ראיתי אשה מבוגרת הולכת עם הליכון בשדרות דוד המלך, הרחוב של הרבנות.
היה לי מוזר לחשוב שבעוד כמה עשורים גם אני אהיה ככה. זקנה ועצובה, עם גוף בוגדני. אולי אלמנה, אולי גרושה. מעניין מה אני אעשה עד אז, מה אני 'אשיג'?
באמת יכול להיות שתהיה לי משפחה? עם כל הרצון והכוונה זה גם מרגיש כל כך תלוש ממני ומהמציאות שאני חווה כרגע. שלא לדבר על הגשמה עצמית.
החיים קצרים ועוברים מהר. חבוט ומשומש, אבל יש רגעים שאתה קולט את זה. במלוא מובן המילה.
האם זה הופך את הדברים הקטנים לחשובים בחיים או שמא את הגדולים?
האם זה גורם לך לחיות יותר או פחות?
האם זה עוזר לך לראות את העצים והשמיים בשעת דמדומים יפה ברחוב שאתה נמצא בו, או רק לחשוב כל הזמן על זה שאתה צריך להמשיך ללכת?
רק להאמין חזק חזק בדרך אחת מהשתיים, לא חשוב במה, זה יספיק.

מיה זר, "סבך גלילי", 2010

(ע.ל)