כתב חרטומים, פירמידות, חנוטים.
(מ.ש.ש)
מתי התחלנו להכיר את המִצרים באמת? בשיעורי תורה או בשיעורי אומנות?
בבתי הספר שלמדתי בהם, לא היו שיעורי אומנות. אי שם בכיתה ד' היה ניסיון בן כמה שיעורים ללמד אותי לצייר, אבל אני בעיקר זוכרת את עצמי חולמת או סתם משתעממת, אחרי שהבנתי שבין שתי נקודות שסימנתי לא עובר קו ישר אחד.
אני גם זוכרת מורה חסרת אונים. כיתה מופרעת, או שפשוט הבנו, שמאיתנו לא ייצא צייר רציני.
היה את דויד ו. (לא מצאתי אותו בפייסבוק עכשיו) שהיה צייר אמיתי וגם כתב לי את הזיכרון הכי יפה שיש לי בספר הזכרונות מכיתה ח': "מזל שקוראים לך מזל כי אחרת לא הייתי יודע איך לקרוא לך".
אני זוכרת שהוא היה בן יחיד, גר עם ההורים שלו ב'שמונה קומות'. קצת ריחמתי עליו, כי לא היו לו אחים. פעם עברתי דרכו ללכת איתו לבית הספר. אני זוכרת הורים מוכנים ליציאה לעבודה, סלון חשוך וברק בעיניים לקראת החברים החדשים של הבן שלהם. יכול להיות שהוא גם הביא לי שיעורי בית כשהייתי חולה.
הוא היה צייר מחונן, החזיק את העיפרון בצורה משונה, יכול להיות שהיה, אפילו, שמאלי. היו לו תלתלים שחורים צפופים וקול משונה. כל הזמן עשו חיקויים שלו.
הוא לא היה מקובל.
את המורה לציור, חסרת האונים, הוא יכול היה ללמד.
חווית האומנות הראשונה שלי.
אחר - כך באו ספרים שאחותי קיבלה מנוסעים שלה שחזרו מחו"ל (טולוז לוטרק ורנואר), והביקורים מטעם בית הספר ב'מרכז לאומנויות'. חכמה גדולה, גם המרכז הזה וגם החנות של אבא שלי היו בעיר העתיקה של באר - שבע. מה לאבא שלי ולאומנות?
ואז באו אנשי המערות, בחשיכה של שיעורי האומנות עם ד"ר ג. באולם הגדול של המכללה בספיר, התחלתי להבין אותם. את האומנים.
היו כאן. והלכו.
השאירו אותי עם כל השאלות.
 |
| נובמבר 2011 |