פעם גרתי בבניין בן 12 קומות. "הבית הכחול" קראו לו, אפילו שהוא היה בניין. כל תריסי המרפסות בו היו כחולים ולידו היו שני "בתים כתומים" (כלומר עם תריסים כתומים).
עברנו אליו כשהייתי בכיתה ו' מעיר אחרת, שנה לפני שאמא שלי התחתנה מחדש. בשנה הזאת הם אמרו "נעים מאוד" לשכנים והקפידו להציג אחד את השני כ"חבר לחיים" או כ"חברה לחיים" במידה והיה צורך להסביר למישהו שפגש כבר אחד מהם, מי הם.
בבוקר, בדרך הלא כל כך קצרה לבית הספר, או אחר הצהריים בדרך לחברות שגרו על יד בית הספר, הייתי אומרת לעצמי תמיד, תזכרי את הרגע הזה. תזכרי את הרגע הזה.
לא יודעת למה אמרתי את זה לעצמי ככה ולמה רציתי לזכור את רגעי ההליכה האלו. אולי ככה התחלתי לרצות להקפיא רגעים ואולי התחלתי אז להסתכל עלי מבחוץ. לפעמים אלו היו רגעים של שקט ושל אור מאוד יפה בחוץ ושל מחשבות ושל הליכה ולבד. ולפעמים של פחד להגיע לאנשהו ושכל הרגע השקט הזה תיכף ייגמר.
כך או כך, יצא שאני באמת זוכרת את הרגעים האלו.
הייתי במצפה רמון בסוף שבוע. היה לי שם הרבה יותר שקט מאשר כאן. אולי זה נשמע ברור מאליו אבל זה לא.
אני מאמינה שאנשים שחיים לפחות 30 שנה בעולם, כבר יודעים שלפעמים דווקא במקומות הכי שקטים, אפשר לשמוע את הרעש חזק יותר.
יצאנו לטיול במדבר. ראיתי לטאה די קטנה, חיפושית שחורה, פרפר לבן ובזמן נסיעה במכונית, גם שני יעלים בשקיעה. התרגשתי לפגוש כל אחד ואחת מהם.
שטח כל כך גדול, פראי ומרתק, עם כל כך מעט חיות. חבל, לו רק היו שם יותר מים, היה יכול להיות להם גן עדן.
(ע.ל)
עברנו אליו כשהייתי בכיתה ו' מעיר אחרת, שנה לפני שאמא שלי התחתנה מחדש. בשנה הזאת הם אמרו "נעים מאוד" לשכנים והקפידו להציג אחד את השני כ"חבר לחיים" או כ"חברה לחיים" במידה והיה צורך להסביר למישהו שפגש כבר אחד מהם, מי הם.
בבוקר, בדרך הלא כל כך קצרה לבית הספר, או אחר הצהריים בדרך לחברות שגרו על יד בית הספר, הייתי אומרת לעצמי תמיד, תזכרי את הרגע הזה. תזכרי את הרגע הזה.
לא יודעת למה אמרתי את זה לעצמי ככה ולמה רציתי לזכור את רגעי ההליכה האלו. אולי ככה התחלתי לרצות להקפיא רגעים ואולי התחלתי אז להסתכל עלי מבחוץ. לפעמים אלו היו רגעים של שקט ושל אור מאוד יפה בחוץ ושל מחשבות ושל הליכה ולבד. ולפעמים של פחד להגיע לאנשהו ושכל הרגע השקט הזה תיכף ייגמר.
כך או כך, יצא שאני באמת זוכרת את הרגעים האלו.
הייתי במצפה רמון בסוף שבוע. היה לי שם הרבה יותר שקט מאשר כאן. אולי זה נשמע ברור מאליו אבל זה לא.
אני מאמינה שאנשים שחיים לפחות 30 שנה בעולם, כבר יודעים שלפעמים דווקא במקומות הכי שקטים, אפשר לשמוע את הרעש חזק יותר.
יצאנו לטיול במדבר. ראיתי לטאה די קטנה, חיפושית שחורה, פרפר לבן ובזמן נסיעה במכונית, גם שני יעלים בשקיעה. התרגשתי לפגוש כל אחד ואחת מהם.
שטח כל כך גדול, פראי ומרתק, עם כל כך מעט חיות. חבל, לו רק היו שם יותר מים, היה יכול להיות להם גן עדן.
 |
| Ansel Adams 1944 |
 |
| Ansel Adams1944 |
(ע.ל)