יום שלישי, 31 במאי 2011

חלקה טובה

פתאום, אני מוצאת את עצמי עומדת על רגל אחת. מנסה בכל דרך לייצב את עצמי. מכניסה חזק את שרירי הבטן, זוקפת את עמוד השדרה. מנסה לנשום. ואז אני מבינה, משהו אוכל כל חלקה טובה שעמדתי עליה. וכמו כשאני מתעוררת מתוך סיוט מקולות האימה שאני עצמי משמיעה, אני מכירה בַאמת שבמחוץ לסיוט, משהו אוכל אותי.
ואז, במקום לבכות על זה, על האדמה שנאכלה סביבי, אני מיד שואלת את עצמי, איך אני מקבלת חזרה את פיסת האדמה לכף הרגל השניה? על שתי רגליים אוכל לחשוב טוב יותר. אני חושבת. מסתכלת אל הצדדים, מחפשת עמיתים אוהדים ומגלה, שאני לבד בסיוט הזה. כולם ישנים. ממשיכה לאמץ את המחשבה. עוצמת עיניים ומדמיינת את חלקת האדמה שהיתה לפני שהכל התפורר סביבי, היתה שם יציבות, וותק, נסיון, ריחות של קפה בבוקר, מקלחות ארוכות, מראה זורח במשקל נכון, אופק, עתיד, הנאה, עונג.
ואז אני נזכרת, כמו מתאוששת אחרי טשטוש ארוך מהרדמה, העתיד היה מאוים, מוטל בספק, גם על שתי רגליים, הרגשתי עייפה.
אז מהו הסיוט ומהי המציאות?
שניהם אותו הדבר.
איך זה ייתכן שדבר שאנחנו חשים שחיינו אינם חיים בלעדיו, מתממש ואז מותיר אותנו עומדים על רגל אחת בתוך מה שהיה חלקת חיינו הנאכלת.
אני צריכה זמן למחשבה צלולה.
אני צריכה זמן למחשבה.
אני צריכה זמן.
אני צריכה.
אני.
.

סוף

(מ.ש.ש)