נולדתי בבאר - שבע, בית החולים סורוקה.
גדלנו כולנו, עשרה, בשלושה חדרים, אחד להורים, אחד לאח הבכור והאחרון - לנו.
מיטות קומותיים, ספות בסלון, הרבה מצעים מתקפלים ונפרשים כל לילה ובכל בוקר.
בגיל 19, שנה לאחר הגיוס, ועם סיום קורס הקצינות, שכרתי חדר בדירה עם שותף ברחובות, המרחק לצריפין נראה לי אז הגיוני. זה לקחת שעה וחצי לכל כיוון, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה שיניתי כתובת בחיי. שכונת שעריים ברחובות, קומת קרקע, אפשר לקרוא לבית ההוא צריף, בטח בנו עליו כבר בניין מפואר, לא חזרתי לשם מאז שעזבתי, ארבעה חודשים אחרי שנכנסתי לגור בה.
את מעט הציוד שהבאתי איתי נתנה לי מפקדת הכלא שבו שירתתי, מגבות מטבח, ששת, מאמא קיבלתי רדיאטור ועל חשבונו של אבא קניתי דרך חוברת ההטבות של כרטיס האשראי - מזרון מתנפח. אחרי חודש כבר היו שניים כאלו אחרי שהראשון התפוצץ בערך בלילה הראשון. שני מזרונים - הזמנתי כבר אורחים ללון אצלי.
יותר מפעם אחת ישנו אני והאורח ד. על אותו המזרון. מחדשים את האהבה הראשונה של שנינו.
ימים מתוקים ברחובות, יותר מפעם אחת העירו אותי נהגי האוטובוס כשעשו סריקה בחניון הלילה לפני שנעלו אותו, מצאו אותי ישנה עמוק בספסל האחורי, ברוב המקרים הם גם החזירו אותי הביתה.
בלילה שלפני יום חידוש החוזה הבנתי שאני לא רוצה לגור שם יותר. פתחתי 'גל גפן' בדקתי דירות במזרח ראשון לציון (הגיאוגרפיה של גוש דן כבר היתה נהירה לי יותר כעבור 4 חודשים שם) והתקשרתי לגיא, 'דרושה שותפה לדירה בשכונת גני ראשון', מרחק הליכה מצריפין. קו אוטובוס אחד לקחאותי לשם, סקרתי את הדירה, את השותף וביום המחרת - עברתי.
מרחק הליכה מצריפין. יותר שעות עבודה פחות שעות בדרכים וכניסה בטוחה לעולם הבורגנות של ראשון לציון הכולל קניות מרוכזות בסופר וארוחות עשירות בימי שישי.
הרבה כסף הלך לי שם.
אלו היו השנתיים שלפני רצח רבין, גידי גוב בתכנית משלו בטלביזיה, אריק איינשטיין באלבום חדש, משכורות הקבע איפשרו לי להגשים כל חלום תרבותי - דיסקים של מוצארט, נירוונה, פרל ג'אם. ספרים שיצאו והומלצו בעיתוני סוף השבוע. מסעדות לפעמים. שום מחשבות על השכלה או תכניות לעתיד. כלא, בית, כסף, בילויים ושוב כלא.
ואז נשבר לי הלב, סיפור ארוך, עוד לא התאוששתי מאירועי מאי של אותה השנה, בנובמבר רבין נרצח. כבר הייתי בתפקיד אחר, בתל השומר, משרה מנהלתית, לא הייתי בטקסים, אבל כן עליתי יחד עם ההוא ששבר לי את הלב לחלוף על פני הארון ברחבת הכנסת. אבודה בתוך המון אבוד.
ובלילה ישבתי לראות את נועה אצל גידי גוב.
חודשים ספורים אחר כך, קיבלתי את תפקיד חיי, שבדיעבד גם הרס אותם, נכון לאותה התקופה. בקעת הירדן. יחידת דיור בגבעת זאב, זה שטח B, אבל יש לי נשק אוטומטי ואקדח. ארבעה חודשים בבדידות התנחלותית, הדבר היחיד הטוב שקרה לי בדירה הזו, היה שחלמתי פעם שאני עפה, ממש הרגשתי את הרוח על פני. בדירה הזו הלכתי לישון כשפרס היה ראש הממשלה והתעוררתי, לבד, למציאות שלא השתנתה עד היום.
אחרי ארבעה חודשים, גיא התקשר, הוא קיבל תפקיד בפיקוד במזרח ירושלים - מחפש שותפה בפסגת זאב. מיד עברתי. בשבת שבה נעלמה משפחה שלמה של החתן, יחד איתו, בדרכם אל חתונתו בטבריה, כעבור יומיים, מצאו את רכבם המהופך וכולם בתוכו - מתים תחת אחד הגשרים בכביש הבקעה. הכלה נישאה שנתיים אחרי לאחי החתן שמספרים שאקדחו היה בידו כשנמצא מת, כנראה שנפטר לפני שהספיק לירות ולהזעיק עזרה.
כמעט שנתיים בגזרה, לילות שלמים בשובי אל עיר הקודש מהבקעה, מכבה מרלבורו לייטס במאפרת המכונית ושואלת את עצמי, מה כבר יקרה אם תיכנס בי משאית?
כאב הפרידה ההיא לא הרפה. האובדן הכפול של האהבה והנעורים. הסיבוכים, הדלקות החוזרות.
כמה כח נתתי לאדם כל כך חלש בחיי?
בפסגת זאב סבלתי. בדידות, שלד הארמון של המלך חוסיין שמעולם לא הושלם שרק לעברי קולות מלחמה מהגבעה, רוחות העמק נשבו מייללות בלילות, והקור, חורף ירושלמי בתוספת אווירת הנכאים הרובצת על השכונה הארורה. כל אלו התלכדו ופרחו, ליבלבו באפלוליותם, לילה אחד בפברואר, כשמשחק של מכבי הופסק לטובת דיווח על שני מסוקים שהתרסקו - או אז ביליתי חמישה ימים ולילות בהר הרצל, מתבוננת בפנים של האמהות המעונות, רצף הלוויות אינסופי, ימים ארוכים על ההר ואני עומדת מכוונת את האנשים. אולי שם הבנתי את מה שקראתי אחר כך בספר הטאו - מלחמות מייצרות בעיקר, הלוויות.
גיא עזב את הדירה, ואני עברתי אל מרכז העיר - דרך חברון. שותף חדש בשם רונן ואהבה חדשה עם ע. שאספתי לטרמפ ולעולם לא אשכח לו איך הפך עולמות להשיג אותי ומצא והתקשר ונפגש ואהבנו שנתיים כמעט. ואיך הפך את עולמי.
פעם כשחליתי מאוד, עצר אוטובוס שלם מלא לוחמים בדרך לפעילות בחברון להפסקה בפיצוציה תחת הבית שלי, רק כדי לבדוק איך אני מרגישה.
את חברון פינינו יחד חודשים ספורים אחר כך.
גם את הדירה.
גיא שוב התקשר, מחפש שותפה לוילה במושב פדיה. תוך שעתיים, בערך, עברתי לגור איתו, שוב. הפעם היה ע. שותף סמוי.
חזרנו אל הארוחות גדולות וקניות בסופר ונסיעות בשעה מוקדמת אל חוף פלמחים, כבר יש לי רכב צמוד מהצבא. וגיא הביא כלבה (לא מחונכת). בורגנות בשיאה. והכרמים הפרושים אל מול הבית.
ושושנה בעלת הבית, שבישלה בשישי בבוקר סביח, ולצהריים תבשיל אורז וירקות, ובשבת בבוקר ג'חנון ובצהריים מקלובה עם עוף.
עד לסיום החוזה, המעבר, שוב, לראשון לציון והפרידה מע. העליתי עשרה קילו.
הורדתי אותם מתוך דיכאון הפרידה, השלמת הבגרות במתמטיקה וחיים שעלו על מסלולם, גם על מסלול ההליכה בחדר הכושר. וברחובות מערב ראשון הרחבים.
מ. היה השותף החדש, נכנסתי לתפקיד חדש, הטוב ביותר שהיה לי בשמונה שנות שירותי, בדירה בקומה השמינית אל מול חופי ראשון לציון כשמפריד בינינו - קניון הזהב. ביקרתי בו הרבה.
גם בסניף הבנק בבאר שבע, בהתאמה.
אחרי חצי שנה בדירה, עברתי אל החדר הקטן יותר, שעלה מאתיים וחמישים דולר לעומת שלוש מאות לחדר הקודם.
נכנסתי לשיקום הפה במרפאת הקבע, חתמתי על תכנית שירות לשש שנים נוספות, ואז ביטלתי אותה וביום האחרון של אוגוסט שנת 1999 - השתחחרתי מהצבא. מהתחנה המרכזית באר שבע, אליה חזרתי, הלכתי ברגל אל קפה "פטפוט" שם בשעה חמש של אחר הצהרים, שתיתי בירה והבטחתי לעצמי, שבשארית חיי אשתה בירה כשיש עוד אור בחוץ.
אחרי שנה וחצי בבית הורי, שכרתי, שוב, בין לילה דירת שלושה וחצי חדרים בשלוש מאות דולר לחודש קרוב לעיר העתיקה.
היא היתה הארמון, המבצר, הסטודיו, הסדנה, הבית שלי.
ובדירה הזו התנזרתי מגברים כפי שלא כל חיי.
הדירה הזו רוששה אותי, היתה מעבר ליכולותיי.
ביכולות אפסיים אלו עברתי כעבור שנה לירושלים.
וסיפורי הדיור של ירושלים יישמרו לפעם הבאה ובהם נטמן זרע הפורענות ובה הסתיימו סיפורי הדיור מלאי התשוקה והחושניות. שבהם אפשר היה לרקום חלומות ולבנות חיים תחת קורת גג סבירה אך נעימה, במרכז החיים ולא בשוליים. לגור בגאווה ולבנות חיים. היום המאבק הוא על לבנות מגורים ואם נשאר בך כוח - לחיות בגאווה.
על שעתיים של בכי במכונית ברחוב ירושלמי ועל הפקרות הדיור - בהמשך.
(מ.ש.ש)
