שמלה. אדומה. מופשלת מעלה. ציפורניים אדומות מלק לא מבריק. שיער מוגשם עד לקצוותיו. רגע. חושניות, ניחוח של הגשמה עצמית נשית באוויר.
האם?
אולי שריטה על גב שחום.
בוקר עולה. השמש עוד לא, הצינה כבר כאן, מלטפת איברים חשופים. השמלה מקומטת. הגב מופנה אליה, חוסם האור העולה לאט.
מחפשת משהו להתכסות בו.
מדף בגדי החורף עולה בראשה פתאום.
כמה קר לה. כמה היא עייפה. מתכרבלת לתוך עצמה מחפשת חום בתוכה. הבוקר יעלה ואיתו תבוא השמש המחממת. היא תעמוד אל החלון, נבוכה בשמלתה האדומה. תחייך חיוך לבן מתוך שפתיים מרוחות אדום.
תחושת העקצוץ בין גפיה התחתונים מתחננת לרחצה. היא נכנסת להתרחץ. עור ברווז מליל הקור מפשיר תחת המים השוטפים. תיכף מהמלקחת תצא אל הלחות של העיר הגדולה, המפוייחת, המגנה.
תציץ ברחובות אל חלונות הראווה לראות שהיא זקופה, לוודא, שהיא רואה את עצמה. העוברים והשבים חולפים על פניה. היא קיימת בכלל?
מחפשת בהמון את הגב השרוט. אולי מונחת עליו יד מלטפת. תובעת בעלות.
היא חולפת על פני חנות המעילים בנחלת בנימין, כל הצמר והטוויד הזה בחלון הראווה, תחושת צינת הלילה תוקפת אותה שוב.
היא חולמת על החורף שיגיע. שואלת את עצמה, יירדו גשמים השנה? הכל יישטף?
היא מקווה שכן.
ולתוך החלום של גשם שוטף מבעד לחלון סגור ומגן היא נשאבת, המולת הרחוב והלחות הכבדה לא מפריעים לה לדמיין מה תלבש לכבוד הגשם, הראשון, ואלו שיבואו אחריו.
אולי תהיה לה שמלה עשויה צמר, מגפיים מגנים, גרביים עבים לשמור על כפות רגליים עדינות. גרביונים שחורים ומלטפים. צעיף מתבקש וכפפות שישמרו על ציפורניים מטופחות.
ומעיל.
בטוח שיהיה לה מעיל.
והגשם יירד. ולה, יהיה חם.
(מ.ש.ש)
האם?
אולי שריטה על גב שחום.
בוקר עולה. השמש עוד לא, הצינה כבר כאן, מלטפת איברים חשופים. השמלה מקומטת. הגב מופנה אליה, חוסם האור העולה לאט.
מחפשת משהו להתכסות בו.
מדף בגדי החורף עולה בראשה פתאום.
כמה קר לה. כמה היא עייפה. מתכרבלת לתוך עצמה מחפשת חום בתוכה. הבוקר יעלה ואיתו תבוא השמש המחממת. היא תעמוד אל החלון, נבוכה בשמלתה האדומה. תחייך חיוך לבן מתוך שפתיים מרוחות אדום.
תחושת העקצוץ בין גפיה התחתונים מתחננת לרחצה. היא נכנסת להתרחץ. עור ברווז מליל הקור מפשיר תחת המים השוטפים. תיכף מהמלקחת תצא אל הלחות של העיר הגדולה, המפוייחת, המגנה.
תציץ ברחובות אל חלונות הראווה לראות שהיא זקופה, לוודא, שהיא רואה את עצמה. העוברים והשבים חולפים על פניה. היא קיימת בכלל?
מחפשת בהמון את הגב השרוט. אולי מונחת עליו יד מלטפת. תובעת בעלות.
היא חולפת על פני חנות המעילים בנחלת בנימין, כל הצמר והטוויד הזה בחלון הראווה, תחושת צינת הלילה תוקפת אותה שוב.
היא חולמת על החורף שיגיע. שואלת את עצמה, יירדו גשמים השנה? הכל יישטף?
היא מקווה שכן.
ולתוך החלום של גשם שוטף מבעד לחלון סגור ומגן היא נשאבת, המולת הרחוב והלחות הכבדה לא מפריעים לה לדמיין מה תלבש לכבוד הגשם, הראשון, ואלו שיבואו אחריו.
אולי תהיה לה שמלה עשויה צמר, מגפיים מגנים, גרביים עבים לשמור על כפות רגליים עדינות. גרביונים שחורים ומלטפים. צעיף מתבקש וכפפות שישמרו על ציפורניים מטופחות.
ומעיל.
בטוח שיהיה לה מעיל.
והגשם יירד. ולה, יהיה חם.
(מ.ש.ש)