יום שני, 14 בנובמבר 2011

צמר

שמלה. אדומה. מופשלת מעלה. ציפורניים אדומות מלק לא מבריק. שיער מוגשם עד לקצוותיו. רגע. חושניות, ניחוח של הגשמה עצמית נשית באוויר.
האם?
אולי שריטה על גב שחום.
בוקר עולה. השמש עוד לא, הצינה כבר כאן, מלטפת איברים חשופים. השמלה מקומטת. הגב מופנה אליה, חוסם האור העולה לאט.
מחפשת משהו להתכסות בו.
מדף בגדי החורף עולה בראשה פתאום.
כמה קר לה. כמה היא עייפה. מתכרבלת לתוך עצמה מחפשת חום בתוכה. הבוקר יעלה ואיתו תבוא השמש המחממת. היא תעמוד אל החלון, נבוכה בשמלתה האדומה. תחייך חיוך לבן מתוך שפתיים מרוחות אדום.
תחושת העקצוץ בין גפיה התחתונים מתחננת לרחצה. היא נכנסת להתרחץ. עור ברווז מליל הקור מפשיר תחת המים השוטפים. תיכף מהמלקחת תצא אל הלחות של העיר הגדולה, המפוייחת, המגנה.
תציץ ברחובות אל חלונות הראווה לראות שהיא זקופה, לוודא, שהיא רואה את עצמה. העוברים והשבים חולפים על פניה. היא קיימת בכלל?
מחפשת בהמון את הגב השרוט. אולי מונחת עליו יד מלטפת. תובעת בעלות.

היא חולפת על פני חנות המעילים בנחלת בנימין, כל הצמר והטוויד הזה בחלון הראווה, תחושת צינת הלילה תוקפת אותה שוב.
היא חולמת על החורף שיגיע. שואלת את עצמה, יירדו גשמים השנה? הכל יישטף?
היא מקווה שכן.
ולתוך החלום של גשם שוטף מבעד לחלון סגור ומגן היא נשאבת, המולת הרחוב והלחות הכבדה לא מפריעים לה לדמיין מה תלבש לכבוד הגשם, הראשון, ואלו שיבואו אחריו.
אולי תהיה לה שמלה עשויה צמר, מגפיים מגנים, גרביים עבים לשמור על כפות רגליים עדינות. גרביונים שחורים ומלטפים. צעיף מתבקש וכפפות שישמרו על ציפורניים מטופחות.
ומעיל.
בטוח שיהיה לה מעיל.
והגשם יירד. ולה, יהיה חם.



(מ.ש.ש)

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

השמלה

כולם אומרים שזה יעבור. העצב, הכאב, הגעגוע, הכעס, האהבה, השנאה, העלבון, האכזבה. כולם אומרים, אז כולם יודעים. בהתחלה נלחמתי על הזכות להיות שונה, אחר כך נשברתי, התעייפתי, עכשיו גם אני מאמינה. קודם כל בחוץ, חזק, אחר כך זה יחדור פנימה. בכל כמה ימים אני משנה מצב צבירה. נוזלית, מוצקה, מתאדה, מתהווה. אני כמו דונה מרטין בפרק הנשף ההוא, עם השמלה הלא נוחה. באה, נכנסת, אין כיסא שיכול להכיל אותי בשמלתי המגוחכת.

נדחקת,
יושבת, אני מדמיינת את עצמי מתפשטת.
משאירה את השמלה על הדשא ובורחת ערומה החוצה. נסה משם כל עוד נפשי בי. כל עוד אני בי.


והייתה לי שמלה אחרת. שמלה מדהימה, שמלה נכונה, שמלה טובה. כזו שמתאימה גם ליום וגם ללילה, כזו שאני ממש צריכה, יוקרתית אבל פשוטה, מדויקת ורכה. בלילה הייתי מתכננת איך אלבש אותה, איך אראה מושלמת איתה, בבוקר הייתי מוציאה אותה מהארון, מסתכלת, מתפעלת, מודדת. מתאכזבת. המידה הייתה המידה, הגזרה הייתה הגזרה, אבל לא יכולתי ללבוש אותה. היא לא החמיאה לי, היא לא עשתה עימי חסד, היא לא חיבקה אותי במקומות הנכונים.
הכישלון צרב אבל לא ויתרתי. רזיתי, שמנתי, שוב רזיתי. בכל בוקר הוצאתי אותה מהארון ומדדתי, חושבת שהנה, היום זה היום בו היא תתאים. אחר כך הפסקתי וחיכיתי. לפעמים כשמניחים לדברים וחוזרים אליהם כעבור זמן מה שוב, הם פתאום נראים אחרת. היא לא נראתה אחרת.
הרבה זמן היא הייתה שם השמלה. תלויה בארון במלוא עצמתה, יופייה, משמעותה. מענה אותי בנוכחותה השקטה, מזכירה לי בכל פעם מחדש שעל אף שלכאורה, עלי, היא לא יפה. מסביב, במעגלים רחוקים, התחלתי לשמוע קולות של כאלו שרצו לקחת אותה, לנסות, למדוד. הם היו בטוחים שעליהם היא תשב בול. כמה חבל, בזזזז. תשחררי כבר, בזזזז. בזבוז של שמלה כל כך יפה. בזזזז. כאב לי באוזניים. שמתי אטמים איכותיים, אבל לא היה טעם, כבר הייתה לי הקלטה.

אחר כך באו ימים שנראו כמו השלמה. ניסיתי לשכוח ממנה, פתחתי את הארון יום כן יום לא, אמרתי לה, אולי את פשוט יפה מידי בשביל ללכת איתך ברחוב, או לפחות את שלי, או ככה לא תתבלי לעולם ותישארי חדשה לנצח.

אבל בבוקר אחד, מוקדם, מקיצה מעוד חלום מסויט על השמלה ועלי, הכנסתי אותה לשקית, לקחתי אותה לים, נכנסתי לעמוקים והטבעתי אותה בין הגלים. ידעתי שהיא תגיע לחוף, אבל אמרתי לעצמי רוצי רוצי החוצה מהר, לא משנה, העיקר שכבר לא תהיי שם כדי למצוא אותה.

לפעמים אני חושבת שאני רואה אותה ברחוב. פעם על בחורה מדהימה כזו שמסובבים אחריה את הראש, פעם זרוקה על איזה ספסל (נבהלת, עוד פחות מרגע מישהו יחטוף אותה) ופעם על מישהי שנראית דומה לי אבל שונה.

כולם אומרים שזה יעבור.   

(ע.ל)
Jim Goldberg

Bruce Davidson

יום שישי, 11 בנובמבר 2011

מעלית לקומה מינוס 2

שישי בבוקר. תמיד יש תחושה שאפשר להספיק בשעות האלו של "שישי בבוקר" עולם ומלואו. האם זו השבת המרחפת מעלינו במלוא הדרה שמביאה אותנו לתחושת האינסוף הזו?
אבל מה זה  בסך הכל "שישי בבוקר", כמה שעות. אם הן מלוות במזג אוויר טוב, הן יכולות להיות טובות מאוד.
תמיד נראה שהאנשים האחרים, יושבי בתי הקפה, או אלו המהלכים בשווקים חווים את הבוקר הזה במלוא עוצמתו החגיגית. המצב הקיומי המושלם בשעות האלו יכול לכלול סביח.
אז מה יש בשעות האלו הממלאות אותנו אכזבה רבה כל כך? החמצה? ולא באמת משנה אם נשב בבית קפה, נאכל סביח, נסתובב בשוק או נתקע בפקק.
בחלומי, אני עושה סרט על איש אחד, חרדי, מירושלים, לא ממאה שערים, שכונה אחרת, וכל הסרט עוסק בהתארגנות (הישרדות) שלו מחמישי בבוקר ועד לכניסת השבת. כמה עול על כתפיו עד לרגע הזיכוך,בו הוא עומד מקבל את פני המלכה עם רעייתו ושבעת ילדיו. באחת הסצנות אני רואה אותו סוחב מזוודה שחסר בה גלגל אחד ברחובות העיר, מזיע.
בשישי בבוקר, כולנו חרדים.
החרדה הזו תקפה אותי במעלית בקניון עזריאלי. איך קרה שמכל הימים בחיי, הגעתי לשם ביום שישי ה - 11.11.11 היא נושא שלעצמו.
אבל מצאתי את עצמי עומדת שם במעלית, ושונאת את כולם.
כועסת עליהם, על הבינוניות שלהם, מבועתת ממבטי השנאה ההדדיים, מהדחיפות, מהרישול בלבוש, מההסתפקות במועט בחייהם, מכך שביום יפה כל כך כל מה שיש להם לעשות זה 'להסתובב בקניון', מרחמת על התינוקות בני יומם הנסחבים בעגלותיהם המשוכללות.
החרדה השכיחה ממני את הצמא והרעב. עמדתי שם עייפה ומבוהלת, מעצמי ומהם.
ככל שהמעלית התקרבה לתחתית הבניין, פתח היציאה שלי, תקפו אותי אירועי הבוקר של ירי כוחותינו על אזרחים וסיפור של צלם הוידאו שלנו על חתונה של שוטר אחד שצילם שמשך כל הריקודים באירוע הוא וחבריו הצדיעו במועל יד זה לזה. מתוך שכרות, בשביל הקטע.
הרגשתי שהמעלית חונקת אך מגינה מהמציאות. ובעצם, לא את האנשים במעלית אני שונאת, אלא את עצמי. שכמוהם, גם אני מתחפרת במעלית קניון שקופה ולא מקדישה ולו רגע מחיי למהפכה.
מחכה לטיל שינחת, חורבן שיבוא, מחפשת חניה ונבהלת מההמון.
מבוהלת, עייפה וצמאה בורחת הביתה.
ומצטערת שכל מה שיש לי לעשות להגנתי הוא לקבל את האלימות המופגנת של הנהג שחותך אותי בכביש. לשמוח שהוא לא יוצא לדקור אותי ורק פינה אותי מהנתיב.
את הפנטזיה שלי על תבנית הביצים הסרוחות שאני משליכה על מכוניתו אשאיר לתסריטים שמסתובבים לי בראש.
יש התקפת טילים להתכונן אליה, פאשיזם שיכור להתגונן ממנו ושום מילה על ירי כוחותינו על אזרחינו. הרי החייל היורה אמר שהוא מצטער.
אפשר לסכם בזה.

(מ.ש.ש)

יום חמישי, 28 ביולי 2011

כמה מהדברים שאני מתגעגעת אליהם

הדרך לחבר (יותר כיף והרבה פחות מתוסבך מאשר לחברה, שעלולה לעשות עליך איזה מיני חרם בלתי צפוי למחרת), בחמש אחר הצהריים. אחרי בית ספר, שיעורים ומקלחת, בסתיו. הולכת דרך קיצורים ומעברים סודיים שמצאתי, שמפרידים בין השכונה שלו לשלי. תמיד יש איזה חצר בית ספר באמצע שילדים שלא מכריחים אותם 'לחזור ישר הביתה' משחקים בה כבר כמה שעות כדורגל, פרצה בגדר או בחומה שצריך לעבור דרכה בזהירות ואז לקפוץ לחול, גן שעשועים ציבורי, ו"מרכז" עם שווארמה, חנות למכשירי כתיבה שמוכרים בה גם מתנות (ספלים, כריות, חולצות מודפסות) ירקן וחנות פרחים.

שעת ארוחת הערב. ריח של חביתה וסלט ירקות קצוץ בכל הבתים, אמהות קוראות מלמעלה לילדים, פתאום נראה שיש ברחוב הרבה יותר עצים, רעש של עלים ברוח, תחילת סוף היום, הרבה לפני שהוא נגמר. שוב, אני והעולם לבד.

ללכת להחליף ספר בספרייה העירונית השכונתית. לגלות כמה אני אוהבת להיות בין הספרים. כמה זה מרגיע אותי. לשוטט שם שעות מבלי לשאול את הספרנית איפה נמצא מה. לבחור ספר לפי התמונה שעל הכריכה. לקחת ספר עם מדבקה אדומה למרות שלפי הגיל מותר לי כחולה. לכתוב במחברת הסודית שלי סיפור כמו בספר. להחביא את המחברת מתחת לכרית ואז מתחת למזרן. להדביק כריכה של מחברת חדשה לעמוד האחרון של מחברת מלאה כדי שכולם יישארו ביחד.

להיות בת שלוש, גג ארבע. ללכת עם אבא ואמא לים בשבת, לשבת בתוך בור ענק שאבא חפר ואני מילאתי במים עם הדלי ולחשוב שהבור הזה הוא הדבר הכי מופלא ומרגש שיש. לשחות על הגב של אבא עד ל'סלע' (שובר גלים) בלי לדעת מה זה פחד.

לשחק כל כך הרבה במשהו (גומי, גוגואים, מחניים) עד שחושבים רק עליו לפני שנרדמים וממשיכים לחלום עליו כשישנים.

לשקר כל כך טוב לילדים בגן עד שהם מאמינים שבאמת יש לי גן חיות עם סוסים וארנבים ושפנים בבית, רק כי יצא לי והייתי חייבת להמשיך.

ללכת לבריכה בחופש הגדול עם החברה הטובה האמיתית השנייה שלי אחרי שעברנו דירה. לשבת איתה על הדשא אחרי שיוצאים מהמים ולאכול פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.

 ***
(זכרונות ילדות מפריפריה אחת ואז אחרת, שבימים אלו מדברים על שתיהן כ'מרכז', כי מסתבר שרק לוד ורמלה הרוויחו את זכותן להיחשב לפריפריה אמיתית ומן המפורסמות שרק אם באמת סבלת, לא שילמת).

לשמחתי, חלק מהדברים האלו עדיין נוכחים בחיי ובמערכת היחסים שלי עם העולם בצורה זו בדיוק, או קצת אחרת. בכל פעם שאני מצליחה לפגוש משהו מאז וללכת איתו, אני גובהת לפחות בשני סנטימטר.

(ע.ל)

יום שלישי, 26 ביולי 2011

לקראת יום הזעם - יציאה פוליטית

הגעתי הנה לשבת לעבוד על אלבום.
חברת החשמל יצאה בהפסקה חשמל יזומה לתשע שעות אצלינו ברחוב.
התקשרתי אליהם. אומרים שהודיעו. לא ראיתי מודעה. "אולי איזה ילד הוריד.....".
איזה שם רע הם מוציאים לילדים, כך בקלות.
יצאתי לעבוד בתל אביב. הנחלה שוקקת ומלאת דוכנים וצרכנים הלומים שחייבים לקנות משהו. איזה יאוש ניכר בפניהם של אלו חסרי השקיות.
קהל של חיילים במדי ב' הרחיק אותי מהקומה השניה של בית הקפה. ישבתי אל מול הרחוב.
(אישה אחת סימנה לי לסגור רגליים כי רואים את ירכיי מהחלון.....נראה לי שהיא הגזימה, אבל מה שלא רואים מכאן רואים משם)
קשה לי לראות עבודה מתחוללת היום על הדלפק הזה.
זו לפחות הסחת דעת. והזדמנות להתרחק מחורלון.
בדרך הנה שידרו את מסיבת העיתונאים של ביבי. (דיבר אחריו שטייניץ, שתמיד נשמע כאילו הרגע הפסיק לבכות אחרי שמישהו הרביץ לו).
בפעם האחרונה שנאצלתי להקשיב לו ברדיו, לביבי, זה היה בזמן השתלת עור החך בחניכיים שעשו לי, במסגרת מתנת הפרידה שלקחתי מצה"ל רגע לפני שחרורי ושיקמתי את הפה על חשבונם. אני זוכרת היטב את היום ההוא, חמש זריקות הרדמה בפה וראיון שמשודר עם ביבי ברדיו. זה מה שהרופא השיניים המומחה לפלסטיקה האזין לו אגב העבודה. המחט יוצאת ושוב נכנסת, הכאבים איומים אבל רוב מה שאני זוכרת מאותם הרגעים זה את ביבי ברדיו.
אף פעם לא אהבתי להקשיב לו. תמיד אני חושבת על איך היה אחיו אילו היה מנהיג עכשיו. אילו היה חי. היה כבד כמוהו? ואני לא מתכוונת למשקל. היה מנותק כל כך מדור שלם שמהווה את העתיד של המקום הזה.
קצת ריחמתי עליו כשהקשבתי לו ברדיו. בזמן שקצב, כנראה, אנס או ליטף את עצמו במשכן ואולמרט, כנראה, תימרן בין מאות תחבולות, הירשזון לקח, בניזרי שיחד, ברשויות המס עבדו כולם על כולם, שולה זקן ניצחה, כנראה, על מקהלת רמאים, שרון פרש לגמלאות מוקדמות, נזנחו חזונות שלמים שלא נכתבו מעולם. והנה הגיעה העת לתקן, לא כי מישהו מהם שם לב, חלילה. אלא כי מתחילה להישמע הזעקה. היא חלושה עדיין.
אני ממתינה ליום הזעם. היום שבו יצא מסע לפידים של מאות אלפינו ויזעק די! ויוכיח שיש סיכוי לחזון. ויש סיכוי לדור המזויין שהריע לזה שכינה אותו כך ואז התיישב המום בכיכר והדליק נרות.
הדור הקובע.
זעקתם כעת מבולבלת. הבעיה היא לא הדיור. לא רק הדיור.
היעדר התקווה.
החרדה העצומה והמטופחת שאנו נתונים בה לגבי קיומנו מגלגלת כל אופציית חזון לעתיד במדרון אבנים חדות ברדתה אל תהום בה חגות בחשיכה תקוות ישנות של דורות אחרים.
מאות אלפים צריכים לצאת אל הרחובות ולבקש: כינון יחסים עם מי שאין איתם כאלו, שינוי סדרי עדיפויות לאומיים, הפיכת תשתיות תחבורתיים, שינוי מדיניות כלכלית, העלאת שכר המינימום, שינוי מדיניות האכיפה בכבישים, ראשונים לטיפול הצופְרים ונהגי הדו גלגלי, החמרת הענישה על עבירות שחיתות למחזיקים בתפקידים ציבוריים, מענק מעמד מועדף לאוכלוסיית הסטודנטים, ולא רק יוצאי היחידות הקרביות, פיקוח על מחירי השכרת הדירות, פיקוח מחירים על מוצרי בסיס וענישה עד לסגירת עסק לעסקים המפקיעים מחירים, ה ו ר ד ת מחירי הדלק, טיפול דחוף במו"מ עם ההסתדרות הרפואית, השוואת תנאי העסקת המורים לאילו של אנשי כוחות הבטחון.
מי ייקח על עצמו את כל אלו?

---------

ניסיתי להבין מה קרה להנהגה הצעירה בשנים האחרונות ואז ניזכרתי איך במערכת הבחירות של 2005, לכנסת ה - 17, התגאו כל מכרי הצעירים בהצבעתם ל'מפלגת הגמלאים' ("כי אין למי להצביע"). שהשיגה הישגים יפים בשנותיה הקצרות. אבל ההפקרות בעדריות בהצבעה להם היתה מכת האת הראשונה בקבר שכרה לעצמו הדור הזה. עוד לא מאוחר. יש עדיין דופק.
השאלה אם יהיה מנהיג.


---------

באגדות שקראנו כילדים המלך היה יוצא מחופש בלילות אל הרחובות של העיר כדי ללמוד על העם. תמיד זה נגמר באיזה יועץ טוב שהם מוצאים לעצמם בעם. לפעמים, בתליה של מישהו.
לא מבינה איך הם לא עושים את זה היום.
שיתחפשו אולי לערבים (לא בכל הפעמים), וייצאו לרחוב. יסעו בתחבורה הציבורית, ינהגו לבד במכונית מחולון לתל אביב ויישארו בחיים, שילכו למרכזים המסחריים של ערי הפיריפריה ויגלו שלא כל גיבורות היום יום נראות, חיות ומרגישות כמו רונית אלבץ. שיעשו קניות בסופר, יחפשו עבודה, יישבו בקפיטריה של אוניברסיטה. שיריגשו את העם. יפרצו את מחסום השכפצ"ים, המיגון, המאבטחים, מכשירי הקשר, הסיסמאות והשטחים הסטריליים. וירגישו. אם הם עוד מסוגלים.


(מ.ש.ש)

יום רביעי, 20 ביולי 2011

המשך

אמא שלי לא מבינה עד היום, איך מאהבה ללא תנאים לעיר הקודש, הפכתי להיות השגרירה הרעה ביותר שלה.
בשבועיים הראשונים שלי בירושלים, בפעם השניה בחיי, הייתי מאושרת. קיפלתי חיים שלמים שהתפרסו בדירה אחת בגודל 80 מטר לחדר אחד בדירה אחת עם שותף אחד ברחוב חרל"פ. שכונת רחביה.
ארגזים מלאים בתמונות מסודרים יפה, עטופים בנייר צבעוני ועל כל אחד שלט - מה התכולה: "פרוייקטים מכללת ספיר", "משפחה", "נופים". עדות ללילות ארוכים חסרי שינה של התארגנות לקראת המעבר לירושלים והכנת הארכיון האישי להכפלתו במשך הלימודים. מה שבאמת קרה בסוף.
מחצית מהבגדים שרכשתי עם שחרוררי מהצבא נותרו מאחור ונמסרו בהמשך, שולחן כתיבה, מחשב, רדיאטור, מכונת כביסה, מקרר וכורסה. את התנור איחסנתי אי שם יחד עם הספה של סבתי שאיבדתי במשך הזמן.
נטולת משאות מיותרים הגעתי אל התקופה החדשה בחיי.
קבעתי עם מקום העבודה החדש שאתחיל רק שבועיים לאחר הנחיתה בירושלים. כרגיל, הרגשתי שאני זקוקה לזמן רב כדי להניח את החפצים במקום הנכון.
בערבים הראשונים בשכונה יצאתי לבד לבר שכונתי ושתיתי. למדתי את פערי המחירים בין חנויות המכולת השונות, ברחביה זה לא באמת משנה, כולם מפקיעים מחירים בכל מקרה. למדתי את התחבורה הציבורית למקום העבודה ואל מרכז העיר. והמתנתי. שתתחיל שנת הלימודים. עוד היתה לי המכונית אז, שחודשיים לאחר תחילת הלימודים תישבוק חיים בדיוק כפי שאותתה בחודשים האחרונים, באחת הירידות או העליות ואז על חשבון יום לימודים שלא יסולא בפז, נמכרה בשלושת אלפים שקלים למגרש לפירוק מכוניות.
יום וחצי עבודה בשבוע בשירות הלקוחות וכל השאר - לימודים.
ציבליזציה שלמה נפתחה בפני. חיים שלמים שידעתי שקיימים אבל לא ידעתי את הדרך אליהם.
ימים שלמים לא אכלתי, רוב הזמן כי לא היה זמן וכשהיה זמן, לא היה כסף, גילינו את חנות הפלאפל בשוק שנשארה פתוחה עד חצות ומכרה מנה בשישה שקלים. בתקופה הזו גיליתי שכספומטים של דיסקונט מאפשרים משיכה של מינימום עשרים שקל. לא היה מאושר ממני.
בימי חמישי בבוקר ביליתי בחדר החושך של אלכס ליבק בתמורה למאה שקלים הדפסתי לו קונטקטים. בעשרות.
מורעבת הייתי מגיעה עם השכר השבועי לקפיטריה בבצלאל וטורפת מנת המבורגר. מנת הברזל השבועית שלי. עם העודף הייתי מתמרנת עד לשבוע שאחרי.
באחד מסופי השבוע ירד שלג. בעבודה במרכז השירות סבלתי והתפרנסתי.
בשיעורים בימים הארוכים עד לשעות הקטנות בלימודים, שכחתי מהכל, שם לא ידעתי מחסור, רק עושר.
בחופשת הקיץ הראשונה עבדתי כל יום, כל היום. בערבים הייתי יוצאת לרוץ - רצה בעליות ונחה בירידות. בערבים אחרים הייתי צועדת אל הסינמטק. ראיתי הכל. לבד בחושך. מאושרת.
שנת הלימודים השניה התחילה. חודש לאחר מכן קיבלתי את השיחה הראשונה שאחריה דבר, באמת, לא נותר כשהיה: "מזל, כאן ציפורה, אני מקווה שזה לא מאוחר. יש לי הודעה חשובה. החלטתי להוריש לבני את ירושתו עוד בחיי ולכן אני מוכרת את הדירה, אני מצטערת, אבל על פי החוזה אני אמורה לתת לכם התראה של חודש אחד וכך יהיה, מתווכת תבוא לבקר אותך בימים הקרובים, נסי להבין אותי".
כעבור שבוע, עמדו בדירה המתווכת, גבר צרפתי עולה חדש ואישתו ואיתם - סרט מדידה. הדירה נמכרה מיד. בעיצומו של סמסטר היה עלי לחפש דירה, למצוא אחת ולעבור אליה. בעבר כל אלו לקחו חודש מחיי. לי לא היתה שעה לשם כך.
פיזרתי מודעות בשכונה, לא העליתי בדעתי שאצא מרחביה. היום אני לא רואה איך אני מצליחה להיכנס אליה. תוך מספר שעות קיבלתי שיחה, דירה במרחק הליכה מזו הקודמת, בדיעבד נשקה החצר האחורית שלה לחצר האחורית של משפחת המלוכה - נתניהו. כמו רוב הדירות ברחביה וכמו זו שעזבתי, זו היתה דירה ישנה אך מלאת נשמה, אשכנזית. עם חצר ירוקה, חדר מדרגות מלא חיים. והבטחה לימים טובים.
בשבת אחת של אמצע הסמסטר שני חברים שאחד מהם הפך לבעלי העבירו בהליכה את החפצים כולם, כולל ארון בגדים כחול. זה לקחת חודשים לסדר את הכל במקום. אבל היה לי בית חדש. המחיר כמובן, עלה. גם כספומטים של דיסקונט לא יכולים היו לעזור לי עכשיו. יכול להיות שזה היה אז שלקחתי על עצמי את משרת האסיסטנט במעבדות בבצלאל. עד שהגיע ראש המחלקה המפוזר בשנה הרביעית ולקח ממני באלימות גם את זה ולא רק.
בחופשת הסמסטר, באמצע משמרת של יום שישי התפטרתי מהעבודה במוקד השירות. נגמר לי האוויר בריאות שנשפתי בכל התנגחות שהיתה לי בשנה הארוכה שם עם ראש הטכנאים שאולי עדיין יושב שם רכון על לוח אלקטרוני של מכשיר מינימלי. הפיצויים שקיבלתי איפשרו לי שבוע אחד בערך ללא עבודה, וכך מצאתי את עצמי מפרסמת ברחובות העיר את זו המודעה: "שני סטודנטים חרוצים מנקים: בתים, משרדים, חדרי מדרגות ומרפאות.....". תוך מספר שבועות ידינו היו מלאות.
ובגדינו מאובקים, ועינינו מצועפות, ורגלינו כואבות, גם הגב, קשה היה להיזכר בתחושת כפות הידיים ללא כפפות ובאף יצא לי פצע קבוע מאדי חומרי הניקוי שנעלם רק עם סיום התואר.
בימים האלו נרקמה האהבה שהביאה אותנו עד הלום.
כך, מאחורי גבינו טוותה לה האהבה תכניות.
היינו עסוקים מדי מכדי להבחין בה, נבוכים מכדי להבין שנפלה בחלקנו הזכות הגדולה. כמה קשה היה אחרי ההכרה. כמה קשה היה אחרי ההכרה.
ביום של מסיבת פורים המסורתית בבצלאל ניקינו יחד, בבית חדש שרק קיבלנו בשכונת רמות אשכול, במשך 8 שעות רק את המקרר, חזרנו הביתה בבגדים רטובים וברגל, מנסים להתאושש מהיום. החמצנו את המסיבה. מאז נשבענו כל אחד בליבו - לא נוותר על חגיגות פורים.
השותפה האדישה פינתה את מקומה יחד עם הפסנתר לטובת שותף אחר שהגיע מצוייד בחלילו, בערבים קיבל את פני בחדר הכניסה לדירה עם דלתות ארונות פתוחים לשיפור האקוסטיקה, והשכן היפני שדפק סירים אל הקיר כי לא יכול היה לשאת את נגינתו, הטיפש. פעם הם ישבו לבירה יחד בנסיון ליישב את המחלוקת. היפני היה דוקטור לשפות שמיות, אולי זה מה שהשכיח מעליו את הכבוד שרוכשים בני עמו למוזיקה קלאסית. שיר השותף, כפי שהבטחתי לו שיקרה, עושה חיל בתואר שני בבאזל, עתידו לפניו.
גלעד הפך להיות שותף פעיל, בתחילה, עוד גר בדירה משלו בקומה החמישית מעל רחוב קינג ג'ורג'  במרכז העיר. חלמנו יחד על היום בו נחיה באופן רשמי תחת קורת גג אחת. היום הזה נראה קרוב מתמיד בתחילתה של חופשת הקיץ עם סיום השנה השלישית והקשה בלימודים.
היו לי מחליפים לדירה והדירה במרכז העיר, לבנה, בוהקת ומלאה בחללים שהבטיחו עבודה רצופה על פרוייקט הגמר בשנה שאחרי, ובמחיר אפשרי. 500 דולר. אולי חמישים יותר. זה היה אפשרי.
ואז טלפון נוסף בשעה מאוחרת מבעלת הדירה, הצרפתיה הקשה והחשדנית: "מזל, החלטתי למכור את הדירה שאני חיה בה, יש לי קונים פוטנציאליים, מצרפת, ואם זה יקרה אעבור אל הדירה ברחביה. מי שיחליף אותך יצטרך להסכים לחיות עם הסכם שבו תהיה התראה בת חודש לפינוי הדירה".
ניתקתי את השיחה, נשארתי במכונית ובכיתי.
שעתיים תמימות.
הלב הבין מהר ממני מה הקושי העומד בפנינו. שנת סיום הלימודים לא תיראה לעולם כפי שראיתי בחזוני.
ליכדנו את חפצינו המשותפים, רובם ארוזים, לחדר אחד בדירה ברחביה וחיינו בשאר החלל. לא מאורגנים, כשחרב מרחפת מעל ראשינו.
החרב נחתה. הדירה של בעלת הדירה נמכרה. היה לנו חודש למצוא דירה.
בעלי הדירות במרכז העיר שמעו אל ההטבה שהעיריה מעניקה לסטודנטים שיתגוררו במרכז העיר והעלו את שכר הדירה בהתאמה. הכלבים.
ראינו עשרות דירות בשבוע אחד אגב מערכת מלאה בלימודים, נקיון חמישה בתים ועצב גדול.
ההחלטה שהתממשה ריחפה מעל ראשי ונחתה על שנינו - אין לנו סיכוי למצוא דירה בירושלים.
הכלבים נובחים, נושכים ואין שיירה שעוברת.
כולם יממנו את שכרי הלימוד של ילדיהם משחיתות מוסרית ודורסנות ותאבת בצע. זו הפילוסופיה המרכזית של הסופרנוס. הסדרה שבכתובתנו החדשה יכולנו לראות ללא הגבלה.
בשנה הרביעית והחשובה, תוך החזקת שתי משרות מלאות בנקיון בתים בירושלים, עברנו לראשון לציון. בשעה חמש וחצי בבוקר עלינו כמעט כל בוקר על קו 433 לבירה, לבושים בבגדי העבודה לנקיון הבתים אשר חיכו לנו יחד עם רצף שיעורים והישארות במעבדה.
החזרה לראשון לציון ארכה שלוש שעות בקו שעצר תחת כל עץ ותחנה.
ימים ארוכים. של שני סטודנטים - פועלים במעמד התחתון.
סיימנו את התואר בהצטיינות.
את פרוייקט הגמר הורדנו ביום האחרון לתצוגה כמעט תוך שבועה - שלפֹה, אנחנו לא חוזרים יותר.
קיווינו להתחלה חדשה.
במקום אחר, רחוק מירושלים שהושחתה.
אין מקום לתקוות. הבצע הוא מחלה מדבקת, הירידות מירושלים איפשרו לנגיף להתגלגל במהירות ולצמוח במישור החוף.
מטבע זר משולם למוכר. מי יסרב? דור העתיד? שצריך לדאוג לפנסיה שלו, לחסוך לטובת השכלה לילדים?
חבורה של מפונקים. כל היום על המחשב. מה הם עושים שם בכלל?
ובתל אביב מתפשטות השפות הזרות.
והיוצרים והצעירים של העיר, מצטופפים בתורים לראות את הדירות העושקות, ועומדים בשורה למכרזים. ורואים את המגדלים נוסקים ואת העיר שהם יוצרים, שיצרו שנות ההזנחה הבורגנית של דור השורו והחמישיה הקאמרית. ועל הנופים הנשקפים מהשלטים המכסים את אתרי הבניה יוכלו רק לחלום. איך הוגי התכניות מראים את פרצופם במאהל המחאה, שאת דעתי עליו עוד לא ניסחתי, בעיקר כי עוד לא ביקרתי בו. אבל המחאה שלנו היא דירה בחולון, בקומה השלישית, ללא מעלית, רחוקים ממרכזי תרבות וממרכז העשיה הכלכלית שלנו. מוקפים בארבעה כבישים מהירים.
כי זה שמאפשרת לנו הכלכלה שלנו.
וגם עכשיו, מרחק 50 ימים מחידוש חוזה אין לנו מושג מה יהיה בר השגה עבורינו.

הרומנטיקה שאפיינה את כל חיי במעברי הדירות, אחת עשרה סך הכל. נעלמה כלא היתה.
אין הזדמנויות. החלטות בין לילה.
יושבים בפינה וסופרים את מה שיש ויודעים - לזאבים שם בחוץ אלו אפילו לא מעות.

שיחרבו מחרבי המדינה, החברה, העם.
הרומנטיקה.
שיקברו בודדים ללא מניין עטופים בשטרות.

ואנחנו? בוודאי יום אחד נברח ליערות.


(מ.ש.ש)

יום שני, 18 ביולי 2011

אבולציית הדיור שלי

נולדתי בבאר - שבע, בית החולים סורוקה.
גדלנו כולנו, עשרה, בשלושה חדרים, אחד להורים, אחד לאח הבכור והאחרון - לנו.
מיטות קומותיים, ספות בסלון, הרבה מצעים מתקפלים ונפרשים כל לילה ובכל בוקר.

בגיל 19, שנה לאחר הגיוס, ועם סיום קורס הקצינות, שכרתי חדר בדירה עם שותף ברחובות, המרחק לצריפין נראה לי אז הגיוני. זה לקחת שעה וחצי לכל כיוון, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה שיניתי כתובת בחיי. שכונת שעריים ברחובות, קומת קרקע, אפשר לקרוא לבית ההוא צריף, בטח בנו עליו כבר בניין מפואר, לא חזרתי לשם מאז שעזבתי, ארבעה חודשים אחרי שנכנסתי לגור בה.
את מעט הציוד שהבאתי איתי נתנה לי מפקדת הכלא שבו שירתתי, מגבות מטבח, ששת, מאמא קיבלתי רדיאטור ועל חשבונו של אבא קניתי דרך חוברת ההטבות של כרטיס האשראי - מזרון מתנפח. אחרי חודש כבר היו שניים כאלו אחרי שהראשון התפוצץ בערך בלילה הראשון. שני מזרונים - הזמנתי כבר אורחים ללון אצלי.
יותר מפעם אחת ישנו אני והאורח ד. על אותו המזרון. מחדשים את האהבה הראשונה של שנינו.
ימים מתוקים ברחובות, יותר מפעם אחת העירו אותי נהגי האוטובוס כשעשו סריקה בחניון הלילה לפני שנעלו אותו, מצאו אותי ישנה עמוק בספסל האחורי, ברוב המקרים הם גם החזירו אותי הביתה.
בלילה שלפני יום חידוש החוזה הבנתי שאני לא רוצה לגור שם יותר. פתחתי 'גל גפן' בדקתי דירות במזרח ראשון לציון (הגיאוגרפיה של גוש דן כבר היתה נהירה לי יותר כעבור 4 חודשים שם) והתקשרתי לגיא, 'דרושה שותפה לדירה בשכונת גני ראשון', מרחק הליכה מצריפין. קו אוטובוס אחד לקחאותי לשם, סקרתי את הדירה, את השותף וביום המחרת - עברתי.
מרחק הליכה מצריפין. יותר שעות עבודה פחות שעות בדרכים וכניסה בטוחה לעולם הבורגנות של ראשון לציון הכולל קניות מרוכזות בסופר וארוחות עשירות בימי שישי.
הרבה כסף הלך לי שם.
אלו היו השנתיים שלפני רצח רבין, גידי גוב בתכנית משלו בטלביזיה, אריק איינשטיין באלבום חדש, משכורות הקבע איפשרו לי להגשים כל חלום תרבותי - דיסקים של מוצארט, נירוונה, פרל ג'אם. ספרים שיצאו והומלצו בעיתוני סוף השבוע. מסעדות לפעמים. שום מחשבות על השכלה או תכניות לעתיד. כלא, בית, כסף, בילויים ושוב כלא.
ואז נשבר לי הלב, סיפור ארוך, עוד לא התאוששתי מאירועי מאי של אותה השנה, בנובמבר רבין נרצח. כבר הייתי בתפקיד אחר, בתל השומר, משרה מנהלתית, לא הייתי בטקסים, אבל כן עליתי יחד עם ההוא ששבר לי את הלב לחלוף על פני הארון ברחבת הכנסת. אבודה בתוך המון אבוד.
ובלילה ישבתי לראות את נועה אצל גידי גוב.
חודשים ספורים אחר כך, קיבלתי את תפקיד חיי, שבדיעבד גם הרס אותם, נכון לאותה התקופה. בקעת הירדן. יחידת דיור בגבעת זאב, זה שטח B, אבל יש לי נשק אוטומטי ואקדח. ארבעה חודשים בבדידות התנחלותית, הדבר היחיד הטוב שקרה לי בדירה הזו, היה שחלמתי  פעם שאני עפה, ממש הרגשתי את הרוח על פני. בדירה הזו הלכתי לישון כשפרס היה ראש הממשלה והתעוררתי, לבד, למציאות שלא השתנתה עד היום.
אחרי ארבעה חודשים, גיא התקשר, הוא קיבל תפקיד בפיקוד במזרח ירושלים - מחפש שותפה בפסגת זאב. מיד עברתי. בשבת שבה נעלמה משפחה שלמה של החתן, יחד איתו, בדרכם אל חתונתו בטבריה, כעבור יומיים, מצאו את רכבם המהופך וכולם בתוכו - מתים תחת אחד הגשרים בכביש הבקעה. הכלה נישאה שנתיים אחרי לאחי החתן שמספרים שאקדחו היה בידו כשנמצא מת, כנראה שנפטר לפני שהספיק לירות ולהזעיק עזרה.
כמעט שנתיים בגזרה, לילות שלמים בשובי אל עיר הקודש מהבקעה, מכבה מרלבורו לייטס במאפרת המכונית ושואלת את עצמי, מה כבר יקרה אם תיכנס בי משאית?
כאב הפרידה ההיא לא הרפה. האובדן הכפול של האהבה והנעורים. הסיבוכים, הדלקות החוזרות.
כמה כח נתתי לאדם כל כך חלש בחיי?
בפסגת זאב סבלתי. בדידות, שלד הארמון של המלך חוסיין שמעולם לא הושלם שרק לעברי קולות מלחמה מהגבעה, רוחות העמק נשבו מייללות בלילות, והקור, חורף ירושלמי בתוספת אווירת הנכאים הרובצת על השכונה הארורה. כל אלו התלכדו ופרחו, ליבלבו באפלוליותם, לילה אחד בפברואר, כשמשחק של מכבי הופסק לטובת דיווח על שני מסוקים שהתרסקו - או אז ביליתי חמישה ימים ולילות בהר הרצל, מתבוננת בפנים של האמהות המעונות, רצף הלוויות אינסופי, ימים ארוכים על ההר ואני עומדת מכוונת את האנשים. אולי שם הבנתי את מה שקראתי אחר כך בספר הטאו - מלחמות מייצרות בעיקר, הלוויות.
גיא עזב את הדירה, ואני עברתי אל מרכז העיר - דרך חברון. שותף חדש בשם רונן ואהבה חדשה עם ע. שאספתי לטרמפ ולעולם לא אשכח לו איך הפך עולמות להשיג אותי ומצא והתקשר ונפגש ואהבנו שנתיים כמעט. ואיך הפך את עולמי.
פעם כשחליתי מאוד, עצר אוטובוס שלם מלא לוחמים בדרך לפעילות בחברון להפסקה בפיצוציה תחת הבית שלי, רק כדי לבדוק איך אני מרגישה.
את חברון פינינו יחד חודשים ספורים אחר כך.
גם את הדירה.
גיא שוב התקשר, מחפש שותפה לוילה במושב פדיה. תוך שעתיים, בערך, עברתי לגור איתו, שוב. הפעם היה ע. שותף סמוי.
חזרנו אל הארוחות גדולות וקניות בסופר ונסיעות בשעה מוקדמת אל חוף פלמחים, כבר יש לי רכב צמוד מהצבא. וגיא הביא כלבה (לא מחונכת). בורגנות בשיאה. והכרמים הפרושים אל מול הבית.
ושושנה בעלת הבית, שבישלה בשישי בבוקר סביח, ולצהריים תבשיל אורז וירקות, ובשבת בבוקר ג'חנון ובצהריים מקלובה עם עוף.
עד לסיום החוזה, המעבר, שוב, לראשון לציון והפרידה מע. העליתי עשרה קילו.
הורדתי אותם מתוך דיכאון הפרידה, השלמת הבגרות במתמטיקה וחיים שעלו על מסלולם, גם על מסלול ההליכה בחדר הכושר. וברחובות מערב ראשון הרחבים.
מ. היה השותף החדש, נכנסתי לתפקיד חדש, הטוב ביותר שהיה לי בשמונה שנות שירותי, בדירה בקומה השמינית אל מול חופי ראשון לציון כשמפריד בינינו - קניון הזהב. ביקרתי בו הרבה.
גם בסניף הבנק בבאר שבע, בהתאמה.
אחרי חצי שנה בדירה, עברתי אל החדר הקטן יותר, שעלה מאתיים וחמישים דולר לעומת שלוש מאות לחדר הקודם.
נכנסתי לשיקום הפה במרפאת הקבע, חתמתי על תכנית שירות לשש שנים נוספות, ואז ביטלתי אותה וביום האחרון של אוגוסט שנת 1999 - השתחחרתי מהצבא. מהתחנה המרכזית באר שבע, אליה חזרתי, הלכתי ברגל אל קפה "פטפוט" שם בשעה חמש של אחר הצהרים, שתיתי בירה והבטחתי לעצמי, שבשארית חיי אשתה בירה כשיש עוד אור בחוץ.
אחרי שנה וחצי בבית הורי, שכרתי, שוב, בין לילה דירת שלושה וחצי חדרים בשלוש מאות דולר לחודש קרוב לעיר העתיקה.
היא היתה הארמון, המבצר, הסטודיו, הסדנה, הבית שלי.
ובדירה הזו התנזרתי מגברים כפי שלא כל חיי.
הדירה הזו רוששה אותי, היתה מעבר ליכולותיי.
ביכולות אפסיים אלו עברתי כעבור שנה לירושלים.
וסיפורי הדיור של ירושלים יישמרו לפעם הבאה ובהם נטמן זרע הפורענות ובה הסתיימו סיפורי הדיור מלאי התשוקה והחושניות. שבהם אפשר היה לרקום חלומות ולבנות חיים תחת קורת גג סבירה אך נעימה, במרכז החיים ולא בשוליים. לגור בגאווה ולבנות חיים. היום המאבק הוא על לבנות מגורים ואם נשאר בך כוח - לחיות בגאווה.
על שעתיים של בכי במכונית ברחוב ירושלמי ועל הפקרות הדיור - בהמשך.


(מ.ש.ש)

יום חמישי, 14 ביולי 2011

הזדמנות

עברתי טסט חמישי. או אולי רביעי, אני כבר לא זוכרת. הייתה לי חברה בכיתה אז, שעברה טסט שישי או שביעי, לא יודעת אם היא זוכרת. היא הייתה חסרת ביטחון, מובכת ומיואשת ובכל פעם שלא הגיעה לבית ספר בתקופה ההיא והחברה הכי טובה שלה אמרה שהיא לא מרגישה טוב, כולנו ידענו שהיא בטסט. אני אף פעם לא שאלתי אותה כלום ביום שאחרי, אפילו שהיא ישבה לידי, אבל תמיד היה מישהו שכן שאל. בדרך כלל היא סיפרה לי לבד אחרי שיעור או שניים, על 'המחלה' האמיתית שלה ושהיא בכתה כל היום אחר כך ולא רצתה לבוא לבית ספר מרוב שהעיניים שלה היו נפוחות. היות והייתי בין הקטנים בכיתה, הטסט היה רחוק והרגשתי די בטוחה בכל העסק, נהניתי לנהוג, המורה חיזק אותי, כך שהחמלה הייתה הרבה יותר דומיננטית מאשר החרדה מהבאות.
לא מזמן יצא לי לשקר למישהו ולהגיד שעברתי טסט שלישי. סיפרתי לו שזה היה מבאס ומעצבן ועשה לי רגשי נחיתות, אבל את מספר הטסט האמיתי שעברתי לא אמרתי. יותר התאים לי שיחשוב שאני אחת שעושה סיפור מלא סיפור.   

טסט רחוק אלפי שנות אור מלהיות חיים,  גם בגיל 17. אבל לפעמים אתה מרגיש שמשהו כבר כל כך קרה לך, עד שהוא אינו יכול שלא לקרות, או להפסיק לקרות לך. ואתה מחפש סימנים, לכאן או לשם ואתה חרד. ואתה שוכח איך דברים משתנים בסופו של דבר ברגע בו הם משתנים, בין אם משהו הניע אותם או לא הניע אותם לרגע הזה, לפעמים אנחנו הרי סתם מחפשים סיבות רק כדי שיהיה סדר, שנוכל להבין, למצוא משמעות. וזה בסדר. אבל לכל מצב חדש, יש הזדמנות להיות חדש.
מה המילון אומר-

תפילה: "בקשה מאלוהים או אמירת שבח לאלוהים. תחינה".
הזדמנות: "מצב מקרי נוח, שעת כושר. התרחשות מקרית".

שינוי: "גרימה או היווצרות של הבדל בדבר (לעומת מצבו הקודם), חילוף, תמורה, מהפך".

אני מתפללת בשבילך, או אולי במקומך. יודעת שלפעמים זה קשה מידי עם הפחד.  

Edgar Degas. Dance Foyer at la Opera, 1872
(ע.ל)

יום רביעי, 13 ביולי 2011

מתוך שני מכתבים שכתבתי לאותו אדם באותו היום

"12.07.2011
מלחמת לבנון השניה נפתחה


השעה 0500 בבוקר, ניגשתי אל המכשיר הנייד ע"מ לבדוק את התאריך. הוא מציף קטסטרופות.
אני ערה כבר 4 שעות.
זה שהלך לישון, נרדם, ואני התעוררתי. כבר כמה שבועות שאני ככה. ישנה לפרקים. מתעוררת אפקטיבית בלילות. בימים אני פוחדת. פוחדת. אין לזה מילה אחרת.


.....בכל לילה שבו אני מתעוררת, למעט אלו אשר חולפים בחסדי הקולנוע, אני עובדת, מעבירה תקיות, מדביקה תמונות, כותבת עידכונים ללקוחות. בוחרת תמונות, ממיינת, מגבה, טווה אלבומים וזכרונות של אחרים.


אין לי פנאי, לא בשעון ולא בראש להתעסק בשלי. שלי היחיד - מפחד. מה תגיד הבדיקה הבאה? מה יהיה אם? מהו הקיום העדיף עלי? אני משכנעת את עצמי? מה אני רוצה יותר? ויד מהססת יורדת אל הבטן התחתונה, מנסה לקבל סימני חיים. הוא באמת חי שם למטה?
עד ליום שישי יש עוד 3 לילות.
ומחשבה אחת מהדהדת לי בראש, אני צריכה התחלה חדשה.


מכתב שני


"....ובתוך השקט המתמשך כאן, אני מצליחה להנות מרצף מילים שהופכות משפט ליצירה. מנחמות. תיכף אפרוס כמה משפטים כאלו. אבל חשבתי על האנשים היודעים להתמודד עם אובדן, יש דבר כזה? וחשבתי שוב, מי שיודע ומצליח להתמוד עם אובדן הוא היחיד המסוגל להיות מאושר באמת - ולשמוח על קבלה.
 שניהם חיים יחד. והאדם ביניהם וליבו בתוכו - כל זמן שהוא פועם."


ציטוטים


"על כל צורה חדשה, מעיב מראשיתה, צל ההכחדה..."
ו.ג זבלאד, טבעות שבתאי, עמ' 32


"גם הגדולות שבשושלות לא האריכו ימים מעבר לשלושה אלונים. חתימת השם על יצירה כלשהיא אינה מבטיחה לאיש את הזכות להיזכר, כי אין לדעת אם לא הטובים והראויים הם שנעלמו בלי זכר דווקא"
שם


אשה: האם אשוב אי פעם לראות אותך כפי שהינך
ולא כפי
שאינו"
דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, עמ' 24


אם אני נביאה - אז ביום שישי אהיה צודקת
אם אינני צודקת ביום שישי - אז שוטה פחדנית

(מ.ש.ש)

יום ראשון, 10 ביולי 2011

חו"ל עכשיו!

4 באוקטובר 2008
2 באוקטובר 2008
7 באוקטובר 2008
24 בספטמבר 2008
24 בספטמבר 2008
24 בספטמבר 2008
28 בספטמבר 2008
30 באוקטובר 2008
(מ.ש.ש)

יום שישי, 8 ביולי 2011

"רק את יודעת מה עובר עליך"

משפט שהגעתי אליו בשיחה אחת עם אישה אחרת שסיפרה לי על חוויות אובדן ההריון שחוותה.

בשניות של השתיקה בין רגעי התיאורים הטכניים היבשים שלה את הימים והחודשים האחרונים לבין מה שאמור להיות "תנחומיי" חפרתי בתוך עולם המושגים שלי, בתוך החוויה שלי, מחפשת את הדבר הנכון להגיד, אלפי דקות שהיוו את תכולתם של ימים ספורים בחיי, חלפו לנגד עיניי, מה הרגשתי בעצם? מה מרגישה אותה אישה עכשיו.
ואז הבנתי. רק היא מבינה. רק אני הבנתי. אין פה דבר לחלוק.

זה הדבר היחיד שיש לי לאמר בעניין מאז.
אני מאמצת אותו עכשיו לשאר תחומי החיים.

בתוך הספירלות, שהן מעשה חיינו, אנו נתקלים בתוך המעגלים המדומים, בתוך הסחרור העצמי ההופך תחתית לפסגה במחי משב רוח, בשרידי חוויות של אנשים אחרים.
עוד לפני ההתקלות באדם עצמו.
ואז, לא תמיד יש משהו חכם לאמר.
רק להיזכר, שגם לי לא היה לאף אחד משהו חכם להגיד.

ואז מתחדדות, הפרטיות, ההוויה, העצמי.
מיוסר, מייחל.
חי.

כל השאר מעצמו ייעשה.

(מ.ש.ש)


יום שלישי, 5 ביולי 2011

על האהבה

פעם, לפני שנים, או אולי בחיים אחרים, לא הבנתי מה זו אהבה לא נוחה. אהבה לוחצת, מערבלת, מתישה, נשגבת, מושלמת.
בהתאהבויות לעומת זאת, הבנתי טוב מאוד. הרחתי אותן עמוק באדמה. אבל בכל פעם שהיה קשה מנשוא, רגליי נשאו אותי הלאה,
והיו חזקות יותר מכל איבר אחר בגופי.

האחד עימו קשרתי את חיי, אהב אותי כמו אשה וגם כמו תינוקת. וקולות וזעקות שקטות, כואבות, שנשמעו בחיים של אחרים מסביב, היו זרים לי, כמו בשפה שלא דיברתי.
אני הייתי בחוץ. אני הייתי רחוק משם. הידיעה שתרגמתי לתובנה, החליקה לי בגרון בקלות, אפילו בלי כוס מים, התמוססה והתפשטה בגופי כמו אבקה.
לא הבנתי איך אפשר אחרת ואיזו זכות קיום יש למערכות משוגעות או לא משומנות להמשיך להיות.

החיים הפנימיים נעים במעגלים מעגלים. מורכבים מלולאות לולאות, הקשורות זו בזו בתנועת צמיחה, אך כל אחת מהן היא מעגל, פרק המתנהל בתוך עצמו.
בנקודה כלשהי, אקראית במובן מסוים ובמובן מסוים לא (האפשרות לחיבור טמונה בכל נקודה שהיא על הלולאה), תשתחל בלולאה לולאה נוספת ומעגל חדש יתחיל.
נכון, לעולם לא אהיה כשהייתי, אבל אני יודעת שאת מה שאני יודעת, אני יודעת אך ורק כעת.

אף פעם לא קיבלתי את הצורך הביולוגי להיות הורה כמובן מאליו. אולי בגלל זה לקח לו זמן לבקוע בי וכעבור זמן מה, לא להותיר מקום לספק בדבר קיומו הפשוט והפשטני.
אחר כך באים ההסברים, החיבורים, לגיל, לאהבה, לזמן, ליצירה, לבדידות, לעתיד. כמו שני גושי קרח על אגם קפוא שבקע, שיתאחדו שוב רק כשישנו צורה ויימסו.

ימים ולולאות יגידו.

ובימים האלה, האהבה הזאת היא אהבה גדולה.

Rene Magritte

Rene Magritte

(ע.ל)

יום שישי, 1 ביולי 2011

מחשבות על משפחה

נעזוב לרגע את המשפחות שלנו.
נחשוב על אילו שנעשה.
נעשה, לא?

מה מקור הרצון העז הזה? להביא ילדים לעולם? לחיות בזוגיות?
האם אנחנו לא מקבלים את הצורך הדחוף הזה כמובן מאליו?
מישהו עוצר לשאול את עצמו?
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלמצוא, קודם לחפש, לבחון, להתאים, לשכב, לקום, לשתות לאכול, להישען, למוטט, להימאס ולהמאיס, להתגעגע ושוב להתרחק עם וממי שיהיה: אבי ילדינו.
ומה זה בסופו של דבר?
אדם שאתה יכול להרגיש כל כך בנוח לידו שגם נפיחה שלך (ולאו דווקא את נשמתך) הופכת להיות "אירוע שלא קרה" או מקור לבדיחה טובה.
אז העניין הוא בנפיחות.
כמובן,
יש בזה יותר מזה.

הכל מתחיל באינטימיות.
בשקט שהיא מייצרת.
בקושי להיפרד ממנה לא כי לא בטוח שתהיה כאן שנחזור, אלא במשמעות העמוקה, החיה שלה, של האינטימיות.
אדם הוא עצמו בין ארבע אמותיו, מוארות או חשוכות.
אדם הוא עצמו שלם עם אדם אחר בין ארבע אמותיו. מוארות או חשוכות.
כשאדם מבקש לשבור את הקירות עם עצמו, אדם אחר לא יוכל לעשות זו עבורו, לפניו. להשלים אותו.
הוא יכול רק לעזור לו. או לעכב.
להצטרף לרשימה ארוכה של מעכבי חיים.
ישנתי בחיי יותר מלילה אחד עם כמה כאלו.
התשובות האמיתיות לגבי המהות שלהם ושלי הדהדה כל כך חזקה בלילות, שאוזני התחרשו עד שלא שמעו דבר.

נחזור למעכבי החיים.
מעכבים את החיים ממה?

מלחוות, לאהוב, לנסות לממש את הזכות להיות מאושר, להורות, לכאוב, להתרווח, לזרוח, לנוח ושוב להתאמץ.

יש בחיים יותר מזה.
זו רשימה התחלתית.

כל זמן שאפשר.

נ.ב - הפואמה שלך הזכירה לי את רנה מגריט.

(מ.ש.ש)

יום חמישי, 30 ביוני 2011

אחד

האהבה הזאת צומחת לרוחב.
אין לה גובה, אין לה אורך
ואין לה גג.
לפעמים אני חושבת
אתה כמו נהר
אני עומדת על גדה אחת שלו
ורואה את עצמי ממול, בצד השני.
היסודות
לא יודעים מהם
אבודים בין כל היתר והשאר
בתוך מפלס אחד.

(ע.ל)

יום שבת, 25 ביוני 2011

יום רביעי, 22 ביוני 2011

מחשבות על הקהל

אילו קהלים קיימים? רשימה חלקית
קהל מאזינים, קהל קוראים, קהל מטופלים, קהל מעריצים, קהל הצרכנים, קהל המפגינים, קהל הצופים, קהל ציבור הנוסעים, קהל המנויים ועוד
כל אדם, כמעט, בתפקידו בעבודתו מטפל בקהל, בסופו של דבר.
כל אדם מהווה חלק מקהל. אפילו מכמה קהלים בו זמנית, או במקביל.
זה הרבה כח לאנשים הפשוטים.
להיות קהל.
הרבה אנרגיה מושקעת בנו, הקהל, בעיקר כדי שנוציא את הכסף שלנו במקום הנכון, למי שמרוויח אותו, לא?
אולי כל זה לא נכון, נניח, לקהל מפגינים.
אבל רוב הזמן, כפרטים, כשאנחנו הולכים ברחוב, עושים קניות, חושבים מחשבות בטלות בזמן ההמתנה לאוטובוס, נרדמים בביתנו, מתעוררים לבקרינו, אנחנו קהל של מישהו.
אני מוצאת שיש בזה הרבה כח.
כח מבוזבז.
אולי כי קיים כח חזק מאיתנו שמכרסם בזה שלנו?
עוד לא מאוחר לשנות, כך אני חושבת.

המחשבות האלו נעות לי בראש כבר מזה זמן, בהופעה של בוב דילן הן הדהדו חזק.
במאמצי להחליט האם עדיף לעצום את העיניים ולהתרכז בשירה ובצלילים המושלמים או לא  להעיז לאבד קשר עם המסכים, אולי, בכל זאת, מישהו טועה שם ותיכף נראה את הנס מזמר ולא רק נשמע.

חשבתי עלי כקהל בהופעה הזו, והבנתי, שמי שלא הצליח להבין את בוב דילן על שיגיונותיו דומה לגבר המבקש לדעת איך מרגישה אישה בהריון.
אי אפשר להבין זאת מבלי לחוות את הגאונות, את הסבל.
האיש הוא אבן מתגלגלת ללא מסלול חזרה הביתה. כבר למעלה מחמישים שנה. רוב הקהל שלו, שיחים ועצים מושרשים נטועים חזק בביתם. איך זה יכול להבין את זה?
ואלי דווקא בגלל שרובנו נטועים חזק אך באדמה בוצית, היה עלינו להבין אותו?
אבל העדפנו להיות ולנהוג כקהל צרכנים.
מתוסכל, מתלונן. לא מפגין, הולך לישון ושוכח.

יום חדש הגיע, יום אחד כזה יגיע פעם ובוב דילן לא יהיה חלק ממנו יותר.
ואז יוכלו לאמר כל המלעיזים המתוסכלים, היינו, ראינו, שמענו.

שלום תל אביב, ערב טוב ישראל.

(מ.ש.ש)

יום שני, 13 ביוני 2011

חרדת קיץ

פתאום אני קולטת לכמה אנשים יש חרדת קיץ. אחי שחי באירופה בשנים האחרונות כל הזמן שואל אותי עליו, מנסה להבין עד כמה זה נורא, מה הוא יכול לעשות כדי להתגונן ואיך בדיוק זה מרגיש. אנשים מדברים על יולי אוגוסט כמו על איום טילים, מה יהיה, עוד מעט אי אפשר יהיה לצאת מהבית, צריך להתכונן, איך נעבור את זה.
נוכחותו של המזגן עדיין לא מובנת מאליה, רק בימים האחרונים נכנעתי והחלפתי שמיכה ואם יש בריזה אני זורמת ומנסה למשוך עוד לילה של אוויר מזוהם טבעי. זה עולה בהתקפי זיעה. השינה הופכת למקטעים מקטעים. אני מקבלת הצצה אל מאחורי הקלעים של התת מודע שלי, המייקינג- אופ. מבינה כמה אני חולמת, מקיצה כל שעתיים מעיסה של דימויים, שמה לה ולמנוחה.
אתמול התעוררתי מיתושה עקשנית ופצחתי בניסיון נואש לחיפוש המכשיר. בפעם הראשונה לא מצאתי אותו ובלית ברירה חזרתי לישון. בפעם השנייה כנראה שמצאתי אותו כי תקעתי אותו בשקע, אבל כשניסיתי להיזכר איפה הוא היה בבוקר, לא היה לי שמץ של מושג. יכול להיות שהתת מודע שלי באמת יודע משהו ממשי ופשוט שאני המודעת לא יודעת? מעניין. או שאולי סתם חיפשתי, מצאתי ושכחתי. לילה טוב.

(ע.ל)

יום שישי, 10 ביוני 2011

הזכות לאושר

במהלך אירועי השנתיים האחרונות פתאום זה היכה בי. מקור המילה "הריון" הוא "הורות". זו התוצאה של התהליך האהוב כל כך על ידי נשים, צלמים ומפרסמים.
יכול להיות שיש משהו יפה בתהליך. אבל כמה משמעותית התוצאה.
כמה מאיתנו, יילחמו על הזכות של ילדיהם להיות מאושרים. באמת. הזכות הבסיסית והראשונה שנעניק להם מלבד החיים עצמם. כמה מאיתנו יצליחו להניח, לשכוח, למגר, למחוק, להשכיח, לסלוח, להתגבר, להתעלות על כל אותן פעמים בהן נפגעה הזכות שלנו להיות מאושרים?
האם נצליח יום אחד לסגור את הפנקס? הוא הרי פתוח שם בתוכנו, שוליו המקומטים שורטים את נישמתנו.
נישמותנו היפות, הרכות, המבינות, המכילות, האוהבות, השורדות, המפוקחות. אנחנו העילוי.
התעלינו מעליהם ומעל מעלליהם.
השאיפה הגדולה ביותר שלנו היא לייצר את אחד הדברים שמעוררים את רוב השאלות בחיינו.
משפחה.
הרגש המיידי המתעורר עם המילה הזו טעון כל כך, כועס ואוהב וחומל ומבין ומתגעגע.


נזכרתי בפרעה שאיים על משה רבנו בעקרבים. חשבתי לעצמי על המשפט שאמר מחדש: "אבי ייסר אותי בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". אולי אני סלחנית כלפיו? אבל גם יש לי כבוד למיצריים.
ככה אני גם לגבי כל ההורים לכל הילדים שאני רואה ומבינה כמה הם דופקים לילדים שלהם את החיים. בהורותם. בפעולה הפשוטה והמופלאה הזו הם מצליחים להכניס את הכל. את כל הרע. ועדיין להישאר - נאהבים.
טבע האדם לא רע מנעוריו. הוא בעיקר משונה.
ורק החכמות, המפוקחות, היפות, רואות ומתייסרות בשם כולם. כל הדרך שלהן אל האושר.
כוס המים של זורבה, הגרסה הנשית העכשווית.
בלי להרוג טורקי אבל עם הרבה מנוחה באמצע.


(מ.ש.ש)

יום חמישי, 9 ביוני 2011

הוא

אני פוחדת שהוא ימות. ילך מהעולם בלי לסגור חשבון. לא ראיתי אותו כבר כמה שנים. אני לא יודעת כמה ולא סופרת. משהו בין חמש לשש. הוא בטח התבגר והזדקן מאוד בשנים האלו. שנים חשובות, בהן מה שהתחיל ללכת ולעזוב בעשור לפני כן, אכן עוזב את הגוף. קודם את הגוף, אחר כך את הנשמה. היא רק מדביקה את הקצב. נשרכת אחריו בלית ברירה. הוא תמיד היה אומר לי: "החיים זה שדה מוקשים" ולאחי אמר "החיים הם כמו מרק של עקבים ונחשים, שגם אותו חייבים לאכול". וזה לא כל מה שאנחנו זוכרים ממנו.

חייבת להספיק לעשות משהו לפני כן, חייבת להספיק. אבל בחיי הלא ארוכים כבר הנחתי ללא מעט דברים ללכת ולחמוק ממני עד שהתמסמסו והתחלפו בדברים חדשים. טבע הדברים. אולי בעוד כמה עשורים כמו בחפירות ארכיאולוגיות יימצאו שרידים. יגידו פה היה שער, זה היה בית והנה הגדר.  
ואמא
כמו ילדה בת 12, בת 3
כלום לא השתנה
אני עדיין צריכה אותה
שתהיה בשבילי, איתי
ולא תמיד, ואולי בכלל לא, מראה לה שזו אם כל האמיתות שלי.
הלוואי שהייתי יכולה להניח לה להכיר אותי באמת, לראות אותי נקי, 
עם הטוב והרע, החוזק והחולשה, בלי שתשפוט בלי שתבקר.
אבל לה יש תפקיד.
והיא רחוקה ממני. למרות שקרובה. כמה חבל.
Sally Mann

Sally Mann

(ע.ל)

יום רביעי, 8 ביוני 2011

מות אבי

כל הגופות דומות זו לזו. ישרות תחת הטלית, מתוחות, אפשר לזהות את הראש, את הבטן או הכרס אם הנפטר היה בעליה של אחת, הרגליים, אותן הרגליים.
הקברנים, כך גיליתי, מיישרים את הנפטר בזמן שטיפת גופתו, אפילו בכח.
אחי הגדולים השגיחו על שטיפתו של אבי המת, ומנעו את יישור רגליו שהיו כפופות כמה שנים טרם מותו.
את בשורת מותו קיבלתי בגבורה במה שהיה ביתי אז, בית מחותניי. אחת בלילה שבין שישי לשבת - "אתם צריכים להגיע לבית של אמא".
שעה אחת קודם נפטר אבי מן העולם כשבכורו מאימי נמצא לידו בחדרו בבית החולים.
ידעתי שימות אז. לכן נסעתי אל מקומי הטבעי לקבל את הבשורה.
בגבורה הזמנתי כרטיסי טיסה לבכורו מרעייתו הראשונה, ניהלתי ויכוחים עם אחי על נחיצות אוהל אבלים ובעיקר המתנתי לפרידה.
לא נכנסתי להיפרד ממנו בבית החולים, לא קראתי תהילים לעילוי נשמת, לא קיבלתי החלטות חשובות. המתנתי.
לבושה בחולצה כחולה הגעתי אל בית העלמין, סקרנית.
הפרדה בין נשים לגברים בסככת ההספדים.
אני ממתינה.
והנה מובל אבי. זה אבי! כמה קל לזהות, רגליו כפופות, זו לא גופה. זה הוא. צעקה גדולה. אבל גדול. הוא נפטר. מת. לא יחזור. נגאל. לא יידע יותר דבר. 
מבעד לדמעות, ההשתנקות, פיק הברכיים והחולשה שאחזו בי ראיתי את אחי הבנים עומדים מעל אבי, פניהם נפולות, מקשיבים להספדים מנסים להתעלם או להתרכז בבכיה הקורע של האחות הקטנה המתאבלת.
מאז לא בכיתי עליו. לא הצטערתי, לא התגעגעתי. הוא מת.
אני לא. 
חייבת להחזיק בחיים.
אולי בכל זאת הם כן יודעים משהו. 
קולות הגברים שהקלטתי בתפילת יום השישי שנערכה בבית הורי בשבעה משמרים קשר ישן וחזק בינינו. 
המציאות מציאות המתים מתים.
שיר השירים.

(מ.ש.ש)

יום חמישי, 2 ביוני 2011

אדם בחייו / יהודה עמיחי

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.


אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.


ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד.


אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.


ונפשו למודה,
ונפשו מקצועית מאוד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגותיו ובמכאוביו.


מות תאנים ימות בסתיו
מצומק ומלא עצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לכל.

מתוך "שעת החסד"

(ע.ל)

יום שלישי, 31 במאי 2011

חלקה טובה

פתאום, אני מוצאת את עצמי עומדת על רגל אחת. מנסה בכל דרך לייצב את עצמי. מכניסה חזק את שרירי הבטן, זוקפת את עמוד השדרה. מנסה לנשום. ואז אני מבינה, משהו אוכל כל חלקה טובה שעמדתי עליה. וכמו כשאני מתעוררת מתוך סיוט מקולות האימה שאני עצמי משמיעה, אני מכירה בַאמת שבמחוץ לסיוט, משהו אוכל אותי.
ואז, במקום לבכות על זה, על האדמה שנאכלה סביבי, אני מיד שואלת את עצמי, איך אני מקבלת חזרה את פיסת האדמה לכף הרגל השניה? על שתי רגליים אוכל לחשוב טוב יותר. אני חושבת. מסתכלת אל הצדדים, מחפשת עמיתים אוהדים ומגלה, שאני לבד בסיוט הזה. כולם ישנים. ממשיכה לאמץ את המחשבה. עוצמת עיניים ומדמיינת את חלקת האדמה שהיתה לפני שהכל התפורר סביבי, היתה שם יציבות, וותק, נסיון, ריחות של קפה בבוקר, מקלחות ארוכות, מראה זורח במשקל נכון, אופק, עתיד, הנאה, עונג.
ואז אני נזכרת, כמו מתאוששת אחרי טשטוש ארוך מהרדמה, העתיד היה מאוים, מוטל בספק, גם על שתי רגליים, הרגשתי עייפה.
אז מהו הסיוט ומהי המציאות?
שניהם אותו הדבר.
איך זה ייתכן שדבר שאנחנו חשים שחיינו אינם חיים בלעדיו, מתממש ואז מותיר אותנו עומדים על רגל אחת בתוך מה שהיה חלקת חיינו הנאכלת.
אני צריכה זמן למחשבה צלולה.
אני צריכה זמן למחשבה.
אני צריכה זמן.
אני צריכה.
אני.
.

סוף

(מ.ש.ש)

יום חמישי, 26 במאי 2011

המוות

"כל הבאים בשער העולם
מתחילים את דרכם אל המוות

שליש מתים ממחלות
ואין ברירה
שליש נוסף מתים
בגלל שהתאמצו להיות בריאים
יתר על המידה

אלה שלא עושים מאמץ מיוחד
יאריכו יותר ימים
מאלה החפצים
בחיים נצחיים

אם רק רגוע תהיה
לא יפגע בך הנמר
לא יתקוף הקרנף

אפשר להבקיע מחנה צבא
ללא שריון או מלחמה

היה שלם
ואין מקום
לקרן הקרנף
ולא לנמר
לנעץ צפורניו

מי
שלא
מתעסק
עם
המוות
המוות
לא
מתעסק
איתו"

ספר הטאו
עמוד 50

היית מאמינה?

(מ.ש.ש)

החיים קצרים

כמו תמיד, הסתכלתי היום על אנשים ברחוב דרך החלון באוטובוס. ראיתי אשה מבוגרת הולכת עם הליכון בשדרות דוד המלך, הרחוב של הרבנות.
היה לי מוזר לחשוב שבעוד כמה עשורים גם אני אהיה ככה. זקנה ועצובה, עם גוף בוגדני. אולי אלמנה, אולי גרושה. מעניין מה אני אעשה עד אז, מה אני 'אשיג'?
באמת יכול להיות שתהיה לי משפחה? עם כל הרצון והכוונה זה גם מרגיש כל כך תלוש ממני ומהמציאות שאני חווה כרגע. שלא לדבר על הגשמה עצמית.
החיים קצרים ועוברים מהר. חבוט ומשומש, אבל יש רגעים שאתה קולט את זה. במלוא מובן המילה.
האם זה הופך את הדברים הקטנים לחשובים בחיים או שמא את הגדולים?
האם זה גורם לך לחיות יותר או פחות?
האם זה עוזר לך לראות את העצים והשמיים בשעת דמדומים יפה ברחוב שאתה נמצא בו, או רק לחשוב כל הזמן על זה שאתה צריך להמשיך ללכת?
רק להאמין חזק חזק בדרך אחת מהשתיים, לא חשוב במה, זה יספיק.

מיה זר, "סבך גלילי", 2010

(ע.ל)

עייפות

מתחילה מהראש, מהקודקוד נוזלת, מטפטפת על המצח, על הפנים, עוברת דרך הגבות, שלוחה שלה משדרת אדוות מאמצע הגב במעגלים אל השכמות, הגב התחתון, הישבן, אי אפשר לשבת.
הקרסוליים באופרה משלהן, מתנדנדים. חוסר יציבות. הברכיים, מבקשות לעשות קרוסלה. הבטן - רעבה. מבקשת את שלה. העיניים, מתמצמצות. נפתחות בקושי, העייפות המטפטפת מהראש, ויש את העייפות הפרטית שלהן, היא תובעת את שלה. יוצאת מתוך תוככי הגוף, מתפרצת החוצה דרך החלון היחיד אל הנפש, שעייף עכשיו, גם הוא.
פרקי האצבעות. גם של הרגליים. מתכווצים בתקווה לפגישה עם מצעים לכשימתחו.
אין מצעים עכשיו. עוד עמידה. הזדקפות בנסיון למתוח איבר רדום. הצמא, הרעב, כולם במחול.
מבט בתצוגת מסך המצלמה, כפתור ה info. השעה 2100.

זיכרון עמום מליל אמש.

ישנתי טוב.

הכל נשכח, רק המילים - זוכרות.



(מ.ש.ש)

יום חמישי, 19 במאי 2011

הלקאה עצמית

לו רק יכולתי להחליף את ההלקאה העצמית בראש, במכות.
לתרגם מחשבה שלילית המכרסמת באיטיות, למכה פשוטה ומהירה. עולה, יורדת, מורגשת, נגמרת.
אכלת יותר מידי היום למרות שהבטחת לעצמך להשתדל? שלוש הצלפות. התעצלת ללכת לשוק למרות שהיה לך זמן? כאפה.
(שוב) לא סידרת את הניירת? מכה עם סרגל על היד. לא הלכת מספיק פעמים השבוע לחדר כושר? שתי הצלפות.
לא עשית שום דבר משמעותי היום (כלומר לא כתבת)? עשר הצלפות.

האם מכה תציל מחפירה. האם ההתמקדות בכאב שבבשר תעלים את כל השאר. האם אחרי שבאה מכה מטבע הדברים מגיע תורה של ההקלה.
ומה תפקידו של הפצע בסיפור הזה. ומה עושים אחר כך, עם העלבון.
Lee Friedlander

(ע.ל)