אילו קהלים קיימים? רשימה חלקית
קהל מאזינים, קהל קוראים, קהל מטופלים, קהל מעריצים, קהל הצרכנים, קהל המפגינים, קהל הצופים, קהל ציבור הנוסעים, קהל המנויים ועוד
כל אדם, כמעט, בתפקידו בעבודתו מטפל בקהל, בסופו של דבר.
כל אדם מהווה חלק מקהל. אפילו מכמה קהלים בו זמנית, או במקביל.
זה הרבה כח לאנשים הפשוטים.
להיות קהל.
הרבה אנרגיה מושקעת בנו, הקהל, בעיקר כדי שנוציא את הכסף שלנו במקום הנכון, למי שמרוויח אותו, לא?
אולי כל זה לא נכון, נניח, לקהל מפגינים.
אבל רוב הזמן, כפרטים, כשאנחנו הולכים ברחוב, עושים קניות, חושבים מחשבות בטלות בזמן ההמתנה לאוטובוס, נרדמים בביתנו, מתעוררים לבקרינו, אנחנו קהל של מישהו.
אני מוצאת שיש בזה הרבה כח.
כח מבוזבז.
אולי כי קיים כח חזק מאיתנו שמכרסם בזה שלנו?
עוד לא מאוחר לשנות, כך אני חושבת.
המחשבות האלו נעות לי בראש כבר מזה זמן, בהופעה של בוב דילן הן הדהדו חזק.
במאמצי להחליט האם עדיף לעצום את העיניים ולהתרכז בשירה ובצלילים המושלמים או לא להעיז לאבד קשר עם המסכים, אולי, בכל זאת, מישהו טועה שם ותיכף נראה את הנס מזמר ולא רק נשמע.
חשבתי עלי כקהל בהופעה הזו, והבנתי, שמי שלא הצליח להבין את בוב דילן על שיגיונותיו דומה לגבר המבקש לדעת איך מרגישה אישה בהריון.
אי אפשר להבין זאת מבלי לחוות את הגאונות, את הסבל.
האיש הוא אבן מתגלגלת ללא מסלול חזרה הביתה. כבר למעלה מחמישים שנה. רוב הקהל שלו, שיחים ועצים מושרשים נטועים חזק בביתם. איך זה יכול להבין את זה?
ואלי דווקא בגלל שרובנו נטועים חזק אך באדמה בוצית, היה עלינו להבין אותו?
אבל העדפנו להיות ולנהוג כקהל צרכנים.
מתוסכל, מתלונן. לא מפגין, הולך לישון ושוכח.
יום חדש הגיע, יום אחד כזה יגיע פעם ובוב דילן לא יהיה חלק ממנו יותר.
ואז יוכלו לאמר כל המלעיזים המתוסכלים, היינו, ראינו, שמענו.
שלום תל אביב, ערב טוב ישראל.
(מ.ש.ש)
קהל מאזינים, קהל קוראים, קהל מטופלים, קהל מעריצים, קהל הצרכנים, קהל המפגינים, קהל הצופים, קהל ציבור הנוסעים, קהל המנויים ועוד
כל אדם, כמעט, בתפקידו בעבודתו מטפל בקהל, בסופו של דבר.
כל אדם מהווה חלק מקהל. אפילו מכמה קהלים בו זמנית, או במקביל.
זה הרבה כח לאנשים הפשוטים.
להיות קהל.
הרבה אנרגיה מושקעת בנו, הקהל, בעיקר כדי שנוציא את הכסף שלנו במקום הנכון, למי שמרוויח אותו, לא?
אולי כל זה לא נכון, נניח, לקהל מפגינים.
אבל רוב הזמן, כפרטים, כשאנחנו הולכים ברחוב, עושים קניות, חושבים מחשבות בטלות בזמן ההמתנה לאוטובוס, נרדמים בביתנו, מתעוררים לבקרינו, אנחנו קהל של מישהו.
אני מוצאת שיש בזה הרבה כח.
כח מבוזבז.
אולי כי קיים כח חזק מאיתנו שמכרסם בזה שלנו?
עוד לא מאוחר לשנות, כך אני חושבת.
המחשבות האלו נעות לי בראש כבר מזה זמן, בהופעה של בוב דילן הן הדהדו חזק.
במאמצי להחליט האם עדיף לעצום את העיניים ולהתרכז בשירה ובצלילים המושלמים או לא להעיז לאבד קשר עם המסכים, אולי, בכל זאת, מישהו טועה שם ותיכף נראה את הנס מזמר ולא רק נשמע.
חשבתי עלי כקהל בהופעה הזו, והבנתי, שמי שלא הצליח להבין את בוב דילן על שיגיונותיו דומה לגבר המבקש לדעת איך מרגישה אישה בהריון.
אי אפשר להבין זאת מבלי לחוות את הגאונות, את הסבל.
האיש הוא אבן מתגלגלת ללא מסלול חזרה הביתה. כבר למעלה מחמישים שנה. רוב הקהל שלו, שיחים ועצים מושרשים נטועים חזק בביתם. איך זה יכול להבין את זה?
ואלי דווקא בגלל שרובנו נטועים חזק אך באדמה בוצית, היה עלינו להבין אותו?
אבל העדפנו להיות ולנהוג כקהל צרכנים.
מתוסכל, מתלונן. לא מפגין, הולך לישון ושוכח.
יום חדש הגיע, יום אחד כזה יגיע פעם ובוב דילן לא יהיה חלק ממנו יותר.
ואז יוכלו לאמר כל המלעיזים המתוסכלים, היינו, ראינו, שמענו.
שלום תל אביב, ערב טוב ישראל.
(מ.ש.ש)