אני פוחדת שהוא ימות. ילך מהעולם בלי לסגור חשבון. לא ראיתי אותו כבר כמה שנים. אני לא יודעת כמה ולא סופרת. משהו בין חמש לשש. הוא בטח התבגר והזדקן מאוד בשנים האלו. שנים חשובות, בהן מה שהתחיל ללכת ולעזוב בעשור לפני כן, אכן עוזב את הגוף. קודם את הגוף, אחר כך את הנשמה. היא רק מדביקה את הקצב. נשרכת אחריו בלית ברירה. הוא תמיד היה אומר לי: "החיים זה שדה מוקשים" ולאחי אמר "החיים הם כמו מרק של עקבים ונחשים, שגם אותו חייבים לאכול". וזה לא כל מה שאנחנו זוכרים ממנו.
(ע.ל)
חייבת להספיק לעשות משהו לפני כן, חייבת להספיק. אבל בחיי הלא ארוכים כבר הנחתי ללא מעט דברים ללכת ולחמוק ממני עד שהתמסמסו והתחלפו בדברים חדשים. טבע הדברים. אולי בעוד כמה עשורים כמו בחפירות ארכיאולוגיות יימצאו שרידים. יגידו פה היה שער, זה היה בית והנה הגדר.
ואמא
כמו ילדה בת 12, בת 3
כלום לא השתנה
אני עדיין צריכה אותה
שתהיה בשבילי, איתי
ולא תמיד, ואולי בכלל לא, מראה לה שזו אם כל האמיתות שלי.
הלוואי שהייתי יכולה להניח לה להכיר אותי באמת, לראות אותי נקי,
עם הטוב והרע, החוזק והחולשה, בלי שתשפוט בלי שתבקר.
אבל לה יש תפקיד.
והיא רחוקה ממני. למרות שקרובה. כמה חבל.
 |
| Sally Mann |
 |
| Sally Mann |
(ע.ל)