יום שישי, 10 ביוני 2011

הזכות לאושר

במהלך אירועי השנתיים האחרונות פתאום זה היכה בי. מקור המילה "הריון" הוא "הורות". זו התוצאה של התהליך האהוב כל כך על ידי נשים, צלמים ומפרסמים.
יכול להיות שיש משהו יפה בתהליך. אבל כמה משמעותית התוצאה.
כמה מאיתנו, יילחמו על הזכות של ילדיהם להיות מאושרים. באמת. הזכות הבסיסית והראשונה שנעניק להם מלבד החיים עצמם. כמה מאיתנו יצליחו להניח, לשכוח, למגר, למחוק, להשכיח, לסלוח, להתגבר, להתעלות על כל אותן פעמים בהן נפגעה הזכות שלנו להיות מאושרים?
האם נצליח יום אחד לסגור את הפנקס? הוא הרי פתוח שם בתוכנו, שוליו המקומטים שורטים את נישמתנו.
נישמותנו היפות, הרכות, המבינות, המכילות, האוהבות, השורדות, המפוקחות. אנחנו העילוי.
התעלינו מעליהם ומעל מעלליהם.
השאיפה הגדולה ביותר שלנו היא לייצר את אחד הדברים שמעוררים את רוב השאלות בחיינו.
משפחה.
הרגש המיידי המתעורר עם המילה הזו טעון כל כך, כועס ואוהב וחומל ומבין ומתגעגע.


נזכרתי בפרעה שאיים על משה רבנו בעקרבים. חשבתי לעצמי על המשפט שאמר מחדש: "אבי ייסר אותי בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". אולי אני סלחנית כלפיו? אבל גם יש לי כבוד למיצריים.
ככה אני גם לגבי כל ההורים לכל הילדים שאני רואה ומבינה כמה הם דופקים לילדים שלהם את החיים. בהורותם. בפעולה הפשוטה והמופלאה הזו הם מצליחים להכניס את הכל. את כל הרע. ועדיין להישאר - נאהבים.
טבע האדם לא רע מנעוריו. הוא בעיקר משונה.
ורק החכמות, המפוקחות, היפות, רואות ומתייסרות בשם כולם. כל הדרך שלהן אל האושר.
כוס המים של זורבה, הגרסה הנשית העכשווית.
בלי להרוג טורקי אבל עם הרבה מנוחה באמצע.


(מ.ש.ש)