כל הגופות דומות זו לזו. ישרות תחת הטלית, מתוחות, אפשר לזהות את הראש, את הבטן או הכרס אם הנפטר היה בעליה של אחת, הרגליים, אותן הרגליים.
הקברנים, כך גיליתי, מיישרים את הנפטר בזמן שטיפת גופתו, אפילו בכח.
אחי הגדולים השגיחו על שטיפתו של אבי המת, ומנעו את יישור רגליו שהיו כפופות כמה שנים טרם מותו.
את בשורת מותו קיבלתי בגבורה במה שהיה ביתי אז, בית מחותניי. אחת בלילה שבין שישי לשבת - "אתם צריכים להגיע לבית של אמא".
שעה אחת קודם נפטר אבי מן העולם כשבכורו מאימי נמצא לידו בחדרו בבית החולים.
ידעתי שימות אז. לכן נסעתי אל מקומי הטבעי לקבל את הבשורה.
בגבורה הזמנתי כרטיסי טיסה לבכורו מרעייתו הראשונה, ניהלתי ויכוחים עם אחי על נחיצות אוהל אבלים ובעיקר המתנתי לפרידה.
לא נכנסתי להיפרד ממנו בבית החולים, לא קראתי תהילים לעילוי נשמת, לא קיבלתי החלטות חשובות. המתנתי.
לבושה בחולצה כחולה הגעתי אל בית העלמין, סקרנית.
הפרדה בין נשים לגברים בסככת ההספדים.
אני ממתינה.
והנה מובל אבי. זה אבי! כמה קל לזהות, רגליו כפופות, זו לא גופה. זה הוא. צעקה גדולה. אבל גדול. הוא נפטר. מת. לא יחזור. נגאל. לא יידע יותר דבר.
מבעד לדמעות, ההשתנקות, פיק הברכיים והחולשה שאחזו בי ראיתי את אחי הבנים עומדים מעל אבי, פניהם נפולות, מקשיבים להספדים מנסים להתעלם או להתרכז בבכיה הקורע של האחות הקטנה המתאבלת.
מאז לא בכיתי עליו. לא הצטערתי, לא התגעגעתי. הוא מת.
אני לא.
חייבת להחזיק בחיים.
אולי בכל זאת הם כן יודעים משהו.
קולות הגברים שהקלטתי בתפילת יום השישי שנערכה בבית הורי בשבעה משמרים קשר ישן וחזק בינינו.
המציאות מציאות המתים מתים.
שיר השירים.
(מ.ש.ש)
(מ.ש.ש)