הדרך לחבר (יותר כיף והרבה פחות מתוסבך מאשר לחברה, שעלולה לעשות עליך איזה מיני חרם בלתי צפוי למחרת), בחמש אחר הצהריים. אחרי בית ספר, שיעורים ומקלחת, בסתיו. הולכת דרך קיצורים ומעברים סודיים שמצאתי, שמפרידים בין השכונה שלו לשלי. תמיד יש איזה חצר בית ספר באמצע שילדים שלא מכריחים אותם 'לחזור ישר הביתה' משחקים בה כבר כמה שעות כדורגל, פרצה בגדר או בחומה שצריך לעבור דרכה בזהירות ואז לקפוץ לחול, גן שעשועים ציבורי, ו"מרכז" עם שווארמה, חנות למכשירי כתיבה שמוכרים בה גם מתנות (ספלים, כריות, חולצות מודפסות) ירקן וחנות פרחים.
שעת ארוחת הערב. ריח של חביתה וסלט ירקות קצוץ בכל הבתים, אמהות קוראות מלמעלה לילדים, פתאום נראה שיש ברחוב הרבה יותר עצים, רעש של עלים ברוח, תחילת סוף היום, הרבה לפני שהוא נגמר. שוב, אני והעולם לבד.
ללכת להחליף ספר בספרייה העירונית השכונתית. לגלות כמה אני אוהבת להיות בין הספרים. כמה זה מרגיע אותי. לשוטט שם שעות מבלי לשאול את הספרנית איפה נמצא מה. לבחור ספר לפי התמונה שעל הכריכה. לקחת ספר עם מדבקה אדומה למרות שלפי הגיל מותר לי כחולה. לכתוב במחברת הסודית שלי סיפור כמו בספר. להחביא את המחברת מתחת לכרית ואז מתחת למזרן. להדביק כריכה של מחברת חדשה לעמוד האחרון של מחברת מלאה כדי שכולם יישארו ביחד.
להיות בת שלוש, גג ארבע. ללכת עם אבא ואמא לים בשבת, לשבת בתוך בור ענק שאבא חפר ואני מילאתי במים עם הדלי ולחשוב שהבור הזה הוא הדבר הכי מופלא ומרגש שיש. לשחות על הגב של אבא עד ל'סלע' (שובר גלים) בלי לדעת מה זה פחד.
לשחק כל כך הרבה במשהו (גומי, גוגואים, מחניים) עד שחושבים רק עליו לפני שנרדמים וממשיכים לחלום עליו כשישנים.
לשקר כל כך טוב לילדים בגן עד שהם מאמינים שבאמת יש לי גן חיות עם סוסים וארנבים ושפנים בבית, רק כי יצא לי והייתי חייבת להמשיך.
ללכת לבריכה בחופש הגדול עם החברה הטובה האמיתית השנייה שלי אחרי שעברנו דירה. לשבת איתה על הדשא אחרי שיוצאים מהמים ולאכול פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.
*** (זכרונות ילדות מפריפריה אחת ואז אחרת, שבימים אלו מדברים על שתיהן כ'מרכז', כי מסתבר שרק לוד ורמלה הרוויחו את זכותן להיחשב לפריפריה אמיתית ומן המפורסמות שרק אם באמת סבלת, לא שילמת).
לשמחתי, חלק מהדברים האלו עדיין נוכחים בחיי ובמערכת היחסים שלי עם העולם בצורה זו בדיוק, או קצת אחרת. בכל פעם שאני מצליחה לפגוש משהו מאז וללכת איתו, אני גובהת לפחות בשני סנטימטר.
(ע.ל)
שעת ארוחת הערב. ריח של חביתה וסלט ירקות קצוץ בכל הבתים, אמהות קוראות מלמעלה לילדים, פתאום נראה שיש ברחוב הרבה יותר עצים, רעש של עלים ברוח, תחילת סוף היום, הרבה לפני שהוא נגמר. שוב, אני והעולם לבד.
ללכת להחליף ספר בספרייה העירונית השכונתית. לגלות כמה אני אוהבת להיות בין הספרים. כמה זה מרגיע אותי. לשוטט שם שעות מבלי לשאול את הספרנית איפה נמצא מה. לבחור ספר לפי התמונה שעל הכריכה. לקחת ספר עם מדבקה אדומה למרות שלפי הגיל מותר לי כחולה. לכתוב במחברת הסודית שלי סיפור כמו בספר. להחביא את המחברת מתחת לכרית ואז מתחת למזרן. להדביק כריכה של מחברת חדשה לעמוד האחרון של מחברת מלאה כדי שכולם יישארו ביחד.
להיות בת שלוש, גג ארבע. ללכת עם אבא ואמא לים בשבת, לשבת בתוך בור ענק שאבא חפר ואני מילאתי במים עם הדלי ולחשוב שהבור הזה הוא הדבר הכי מופלא ומרגש שיש. לשחות על הגב של אבא עד ל'סלע' (שובר גלים) בלי לדעת מה זה פחד.
לשחק כל כך הרבה במשהו (גומי, גוגואים, מחניים) עד שחושבים רק עליו לפני שנרדמים וממשיכים לחלום עליו כשישנים.
לשקר כל כך טוב לילדים בגן עד שהם מאמינים שבאמת יש לי גן חיות עם סוסים וארנבים ושפנים בבית, רק כי יצא לי והייתי חייבת להמשיך.
ללכת לבריכה בחופש הגדול עם החברה הטובה האמיתית השנייה שלי אחרי שעברנו דירה. לשבת איתה על הדשא אחרי שיוצאים מהמים ולאכול פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.
לשמחתי, חלק מהדברים האלו עדיין נוכחים בחיי ובמערכת היחסים שלי עם העולם בצורה זו בדיוק, או קצת אחרת. בכל פעם שאני מצליחה לפגוש משהו מאז וללכת איתו, אני גובהת לפחות בשני סנטימטר.
(ע.ל)