מתוך שני מכתבים שכתבתי לאותו אדם באותו היום

"12.07.2011
מלחמת לבנון השניה נפתחה


השעה 0500 בבוקר, ניגשתי אל המכשיר הנייד ע"מ לבדוק את התאריך. הוא מציף קטסטרופות.
אני ערה כבר 4 שעות.
זה שהלך לישון, נרדם, ואני התעוררתי. כבר כמה שבועות שאני ככה. ישנה לפרקים. מתעוררת אפקטיבית בלילות. בימים אני פוחדת. פוחדת. אין לזה מילה אחרת.


.....בכל לילה שבו אני מתעוררת, למעט אלו אשר חולפים בחסדי הקולנוע, אני עובדת, מעבירה תקיות, מדביקה תמונות, כותבת עידכונים ללקוחות. בוחרת תמונות, ממיינת, מגבה, טווה אלבומים וזכרונות של אחרים.


אין לי פנאי, לא בשעון ולא בראש להתעסק בשלי. שלי היחיד - מפחד. מה תגיד הבדיקה הבאה? מה יהיה אם? מהו הקיום העדיף עלי? אני משכנעת את עצמי? מה אני רוצה יותר? ויד מהססת יורדת אל הבטן התחתונה, מנסה לקבל סימני חיים. הוא באמת חי שם למטה?
עד ליום שישי יש עוד 3 לילות.
ומחשבה אחת מהדהדת לי בראש, אני צריכה התחלה חדשה.


מכתב שני


"....ובתוך השקט המתמשך כאן, אני מצליחה להנות מרצף מילים שהופכות משפט ליצירה. מנחמות. תיכף אפרוס כמה משפטים כאלו. אבל חשבתי על האנשים היודעים להתמודד עם אובדן, יש דבר כזה? וחשבתי שוב, מי שיודע ומצליח להתמוד עם אובדן הוא היחיד המסוגל להיות מאושר באמת - ולשמוח על קבלה.
 שניהם חיים יחד. והאדם ביניהם וליבו בתוכו - כל זמן שהוא פועם."


ציטוטים


"על כל צורה חדשה, מעיב מראשיתה, צל ההכחדה..."
ו.ג זבלאד, טבעות שבתאי, עמ' 32


"גם הגדולות שבשושלות לא האריכו ימים מעבר לשלושה אלונים. חתימת השם על יצירה כלשהיא אינה מבטיחה לאיש את הזכות להיזכר, כי אין לדעת אם לא הטובים והראויים הם שנעלמו בלי זכר דווקא"
שם


אשה: האם אשוב אי פעם לראות אותך כפי שהינך
ולא כפי
שאינו"
דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, עמ' 24


אם אני נביאה - אז ביום שישי אהיה צודקת
אם אינני צודקת ביום שישי - אז שוטה פחדנית

(מ.ש.ש)