אמא שלי לא מבינה עד היום, איך מאהבה ללא תנאים לעיר הקודש, הפכתי להיות השגרירה הרעה ביותר שלה.
בשבועיים הראשונים שלי בירושלים, בפעם השניה בחיי, הייתי מאושרת. קיפלתי חיים שלמים שהתפרסו בדירה אחת בגודל 80 מטר לחדר אחד בדירה אחת עם שותף אחד ברחוב חרל"פ. שכונת רחביה.
ארגזים מלאים בתמונות מסודרים יפה, עטופים בנייר צבעוני ועל כל אחד שלט - מה התכולה: "פרוייקטים מכללת ספיר", "משפחה", "נופים". עדות ללילות ארוכים חסרי שינה של התארגנות לקראת המעבר לירושלים והכנת הארכיון האישי להכפלתו במשך הלימודים. מה שבאמת קרה בסוף.
מחצית מהבגדים שרכשתי עם שחרוררי מהצבא נותרו מאחור ונמסרו בהמשך, שולחן כתיבה, מחשב, רדיאטור, מכונת כביסה, מקרר וכורסה. את התנור איחסנתי אי שם יחד עם הספה של סבתי שאיבדתי במשך הזמן.
נטולת משאות מיותרים הגעתי אל התקופה החדשה בחיי.
קבעתי עם מקום העבודה החדש שאתחיל רק שבועיים לאחר הנחיתה בירושלים. כרגיל, הרגשתי שאני זקוקה לזמן רב כדי להניח את החפצים במקום הנכון.
בערבים הראשונים בשכונה יצאתי לבד לבר שכונתי ושתיתי. למדתי את פערי המחירים בין חנויות המכולת השונות, ברחביה זה לא באמת משנה, כולם מפקיעים מחירים בכל מקרה. למדתי את התחבורה הציבורית למקום העבודה ואל מרכז העיר. והמתנתי. שתתחיל שנת הלימודים. עוד היתה לי המכונית אז, שחודשיים לאחר תחילת הלימודים תישבוק חיים בדיוק כפי שאותתה בחודשים האחרונים, באחת הירידות או העליות ואז על חשבון יום לימודים שלא יסולא בפז, נמכרה בשלושת אלפים שקלים למגרש לפירוק מכוניות.
יום וחצי עבודה בשבוע בשירות הלקוחות וכל השאר - לימודים.
ציבליזציה שלמה נפתחה בפני. חיים שלמים שידעתי שקיימים אבל לא ידעתי את הדרך אליהם.
ימים שלמים לא אכלתי, רוב הזמן כי לא היה זמן וכשהיה זמן, לא היה כסף, גילינו את חנות הפלאפל בשוק שנשארה פתוחה עד חצות ומכרה מנה בשישה שקלים. בתקופה הזו גיליתי שכספומטים של דיסקונט מאפשרים משיכה של מינימום עשרים שקל. לא היה מאושר ממני.
בימי חמישי בבוקר ביליתי בחדר החושך של אלכס ליבק בתמורה למאה שקלים הדפסתי לו קונטקטים. בעשרות.
מורעבת הייתי מגיעה עם השכר השבועי לקפיטריה בבצלאל וטורפת מנת המבורגר. מנת הברזל השבועית שלי. עם העודף הייתי מתמרנת עד לשבוע שאחרי.
באחד מסופי השבוע ירד שלג. בעבודה במרכז השירות סבלתי והתפרנסתי.
בשיעורים בימים הארוכים עד לשעות הקטנות בלימודים, שכחתי מהכל, שם לא ידעתי מחסור, רק עושר.
בחופשת הקיץ הראשונה עבדתי כל יום, כל היום. בערבים הייתי יוצאת לרוץ - רצה בעליות ונחה בירידות. בערבים אחרים הייתי צועדת אל הסינמטק. ראיתי הכל. לבד בחושך. מאושרת.
שנת הלימודים השניה התחילה. חודש לאחר מכן קיבלתי את השיחה הראשונה שאחריה דבר, באמת, לא נותר כשהיה: "מזל, כאן ציפורה, אני מקווה שזה לא מאוחר. יש לי הודעה חשובה. החלטתי להוריש לבני את ירושתו עוד בחיי ולכן אני מוכרת את הדירה, אני מצטערת, אבל על פי החוזה אני אמורה לתת לכם התראה של חודש אחד וכך יהיה, מתווכת תבוא לבקר אותך בימים הקרובים, נסי להבין אותי".
כעבור שבוע, עמדו בדירה המתווכת, גבר צרפתי עולה חדש ואישתו ואיתם - סרט מדידה. הדירה נמכרה מיד. בעיצומו של סמסטר היה עלי לחפש דירה, למצוא אחת ולעבור אליה. בעבר כל אלו לקחו חודש מחיי. לי לא היתה שעה לשם כך.
פיזרתי מודעות בשכונה, לא העליתי בדעתי שאצא מרחביה. היום אני לא רואה איך אני מצליחה להיכנס אליה. תוך מספר שעות קיבלתי שיחה, דירה במרחק הליכה מזו הקודמת, בדיעבד נשקה החצר האחורית שלה לחצר האחורית של משפחת המלוכה - נתניהו. כמו רוב הדירות ברחביה וכמו זו שעזבתי, זו היתה דירה ישנה אך מלאת נשמה, אשכנזית. עם חצר ירוקה, חדר מדרגות מלא חיים. והבטחה לימים טובים.
בשבת אחת של אמצע הסמסטר שני חברים שאחד מהם הפך לבעלי העבירו בהליכה את החפצים כולם, כולל ארון בגדים כחול. זה לקחת חודשים לסדר את הכל במקום. אבל היה לי בית חדש. המחיר כמובן, עלה. גם כספומטים של דיסקונט לא יכולים היו לעזור לי עכשיו. יכול להיות שזה היה אז שלקחתי על עצמי את משרת האסיסטנט במעבדות בבצלאל. עד שהגיע ראש המחלקה המפוזר בשנה הרביעית ולקח ממני באלימות גם את זה ולא רק.
בחופשת הסמסטר, באמצע משמרת של יום שישי התפטרתי מהעבודה במוקד השירות. נגמר לי האוויר בריאות שנשפתי בכל התנגחות שהיתה לי בשנה הארוכה שם עם ראש הטכנאים שאולי עדיין יושב שם רכון על לוח אלקטרוני של מכשיר מינימלי. הפיצויים שקיבלתי איפשרו לי שבוע אחד בערך ללא עבודה, וכך מצאתי את עצמי מפרסמת ברחובות העיר את זו המודעה: "שני סטודנטים חרוצים מנקים: בתים, משרדים, חדרי מדרגות ומרפאות.....". תוך מספר שבועות ידינו היו מלאות.
ובגדינו מאובקים, ועינינו מצועפות, ורגלינו כואבות, גם הגב, קשה היה להיזכר בתחושת כפות הידיים ללא כפפות ובאף יצא לי פצע קבוע מאדי חומרי הניקוי שנעלם רק עם סיום התואר.
בימים האלו נרקמה האהבה שהביאה אותנו עד הלום.
כך, מאחורי גבינו טוותה לה האהבה תכניות.
היינו עסוקים מדי מכדי להבחין בה, נבוכים מכדי להבין שנפלה בחלקנו הזכות הגדולה. כמה קשה היה אחרי ההכרה. כמה קשה היה אחרי ההכרה.
ביום של מסיבת פורים המסורתית בבצלאל ניקינו יחד, בבית חדש שרק קיבלנו בשכונת רמות אשכול, במשך 8 שעות רק את המקרר, חזרנו הביתה בבגדים רטובים וברגל, מנסים להתאושש מהיום. החמצנו את המסיבה. מאז נשבענו כל אחד בליבו - לא נוותר על חגיגות פורים.
השותפה האדישה פינתה את מקומה יחד עם הפסנתר לטובת שותף אחר שהגיע מצוייד בחלילו, בערבים קיבל את פני בחדר הכניסה לדירה עם דלתות ארונות פתוחים לשיפור האקוסטיקה, והשכן היפני שדפק סירים אל הקיר כי לא יכול היה לשאת את נגינתו, הטיפש. פעם הם ישבו לבירה יחד בנסיון ליישב את המחלוקת. היפני היה דוקטור לשפות שמיות, אולי זה מה שהשכיח מעליו את הכבוד שרוכשים בני עמו למוזיקה קלאסית. שיר השותף, כפי שהבטחתי לו שיקרה, עושה חיל בתואר שני בבאזל, עתידו לפניו.
גלעד הפך להיות שותף פעיל, בתחילה, עוד גר בדירה משלו בקומה החמישית מעל רחוב קינג ג'ורג' במרכז העיר. חלמנו יחד על היום בו נחיה באופן רשמי תחת קורת גג אחת. היום הזה נראה קרוב מתמיד בתחילתה של חופשת הקיץ עם סיום השנה השלישית והקשה בלימודים.
היו לי מחליפים לדירה והדירה במרכז העיר, לבנה, בוהקת ומלאה בחללים שהבטיחו עבודה רצופה על פרוייקט הגמר בשנה שאחרי, ובמחיר אפשרי. 500 דולר. אולי חמישים יותר. זה היה אפשרי.
ואז טלפון נוסף בשעה מאוחרת מבעלת הדירה, הצרפתיה הקשה והחשדנית: "מזל, החלטתי למכור את הדירה שאני חיה בה, יש לי קונים פוטנציאליים, מצרפת, ואם זה יקרה אעבור אל הדירה ברחביה. מי שיחליף אותך יצטרך להסכים לחיות עם הסכם שבו תהיה התראה בת חודש לפינוי הדירה".
ניתקתי את השיחה, נשארתי במכונית ובכיתי.
שעתיים תמימות.
הלב הבין מהר ממני מה הקושי העומד בפנינו. שנת סיום הלימודים לא תיראה לעולם כפי שראיתי בחזוני.
ליכדנו את חפצינו המשותפים, רובם ארוזים, לחדר אחד בדירה ברחביה וחיינו בשאר החלל. לא מאורגנים, כשחרב מרחפת מעל ראשינו.
החרב נחתה. הדירה של בעלת הדירה נמכרה. היה לנו חודש למצוא דירה.
בעלי הדירות במרכז העיר שמעו אל ההטבה שהעיריה מעניקה לסטודנטים שיתגוררו במרכז העיר והעלו את שכר הדירה בהתאמה. הכלבים.
ראינו עשרות דירות בשבוע אחד אגב מערכת מלאה בלימודים, נקיון חמישה בתים ועצב גדול.
ההחלטה שהתממשה ריחפה מעל ראשי ונחתה על שנינו - אין לנו סיכוי למצוא דירה בירושלים.
הכלבים נובחים, נושכים ואין שיירה שעוברת.
כולם יממנו את שכרי הלימוד של ילדיהם משחיתות מוסרית ודורסנות ותאבת בצע. זו הפילוסופיה המרכזית של הסופרנוס. הסדרה שבכתובתנו החדשה יכולנו לראות ללא הגבלה.
בשנה הרביעית והחשובה, תוך החזקת שתי משרות מלאות בנקיון בתים בירושלים, עברנו לראשון לציון. בשעה חמש וחצי בבוקר עלינו כמעט כל בוקר על קו 433 לבירה, לבושים בבגדי העבודה לנקיון הבתים אשר חיכו לנו יחד עם רצף שיעורים והישארות במעבדה.
החזרה לראשון לציון ארכה שלוש שעות בקו שעצר תחת כל עץ ותחנה.
ימים ארוכים. של שני סטודנטים - פועלים במעמד התחתון.
סיימנו את התואר בהצטיינות.
את פרוייקט הגמר הורדנו ביום האחרון לתצוגה כמעט תוך שבועה - שלפֹה, אנחנו לא חוזרים יותר.
קיווינו להתחלה חדשה.
במקום אחר, רחוק מירושלים שהושחתה.
אין מקום לתקוות. הבצע הוא מחלה מדבקת, הירידות מירושלים איפשרו לנגיף להתגלגל במהירות ולצמוח במישור החוף.
מטבע זר משולם למוכר. מי יסרב? דור העתיד? שצריך לדאוג לפנסיה שלו, לחסוך לטובת השכלה לילדים?
חבורה של מפונקים. כל היום על המחשב. מה הם עושים שם בכלל?
ובתל אביב מתפשטות השפות הזרות.
והיוצרים והצעירים של העיר, מצטופפים בתורים לראות את הדירות העושקות, ועומדים בשורה למכרזים. ורואים את המגדלים נוסקים ואת העיר שהם יוצרים, שיצרו שנות ההזנחה הבורגנית של דור השורו והחמישיה הקאמרית. ועל הנופים הנשקפים מהשלטים המכסים את אתרי הבניה יוכלו רק לחלום. איך הוגי התכניות מראים את פרצופם במאהל המחאה, שאת דעתי עליו עוד לא ניסחתי, בעיקר כי עוד לא ביקרתי בו. אבל המחאה שלנו היא דירה בחולון, בקומה השלישית, ללא מעלית, רחוקים ממרכזי תרבות וממרכז העשיה הכלכלית שלנו. מוקפים בארבעה כבישים מהירים.
כי זה שמאפשרת לנו הכלכלה שלנו.
וגם עכשיו, מרחק 50 ימים מחידוש חוזה אין לנו מושג מה יהיה בר השגה עבורינו.
הרומנטיקה שאפיינה את כל חיי במעברי הדירות, אחת עשרה סך הכל. נעלמה כלא היתה.
אין הזדמנויות. החלטות בין לילה.
יושבים בפינה וסופרים את מה שיש ויודעים - לזאבים שם בחוץ אלו אפילו לא מעות.
שיחרבו מחרבי המדינה, החברה, העם.
הרומנטיקה.
שיקברו בודדים ללא מניין עטופים בשטרות.
ואנחנו? בוודאי יום אחד נברח ליערות.
(מ.ש.ש)
בשבועיים הראשונים שלי בירושלים, בפעם השניה בחיי, הייתי מאושרת. קיפלתי חיים שלמים שהתפרסו בדירה אחת בגודל 80 מטר לחדר אחד בדירה אחת עם שותף אחד ברחוב חרל"פ. שכונת רחביה.
ארגזים מלאים בתמונות מסודרים יפה, עטופים בנייר צבעוני ועל כל אחד שלט - מה התכולה: "פרוייקטים מכללת ספיר", "משפחה", "נופים". עדות ללילות ארוכים חסרי שינה של התארגנות לקראת המעבר לירושלים והכנת הארכיון האישי להכפלתו במשך הלימודים. מה שבאמת קרה בסוף.
מחצית מהבגדים שרכשתי עם שחרוררי מהצבא נותרו מאחור ונמסרו בהמשך, שולחן כתיבה, מחשב, רדיאטור, מכונת כביסה, מקרר וכורסה. את התנור איחסנתי אי שם יחד עם הספה של סבתי שאיבדתי במשך הזמן.
נטולת משאות מיותרים הגעתי אל התקופה החדשה בחיי.
קבעתי עם מקום העבודה החדש שאתחיל רק שבועיים לאחר הנחיתה בירושלים. כרגיל, הרגשתי שאני זקוקה לזמן רב כדי להניח את החפצים במקום הנכון.
בערבים הראשונים בשכונה יצאתי לבד לבר שכונתי ושתיתי. למדתי את פערי המחירים בין חנויות המכולת השונות, ברחביה זה לא באמת משנה, כולם מפקיעים מחירים בכל מקרה. למדתי את התחבורה הציבורית למקום העבודה ואל מרכז העיר. והמתנתי. שתתחיל שנת הלימודים. עוד היתה לי המכונית אז, שחודשיים לאחר תחילת הלימודים תישבוק חיים בדיוק כפי שאותתה בחודשים האחרונים, באחת הירידות או העליות ואז על חשבון יום לימודים שלא יסולא בפז, נמכרה בשלושת אלפים שקלים למגרש לפירוק מכוניות.
יום וחצי עבודה בשבוע בשירות הלקוחות וכל השאר - לימודים.
ציבליזציה שלמה נפתחה בפני. חיים שלמים שידעתי שקיימים אבל לא ידעתי את הדרך אליהם.
ימים שלמים לא אכלתי, רוב הזמן כי לא היה זמן וכשהיה זמן, לא היה כסף, גילינו את חנות הפלאפל בשוק שנשארה פתוחה עד חצות ומכרה מנה בשישה שקלים. בתקופה הזו גיליתי שכספומטים של דיסקונט מאפשרים משיכה של מינימום עשרים שקל. לא היה מאושר ממני.
בימי חמישי בבוקר ביליתי בחדר החושך של אלכס ליבק בתמורה למאה שקלים הדפסתי לו קונטקטים. בעשרות.
מורעבת הייתי מגיעה עם השכר השבועי לקפיטריה בבצלאל וטורפת מנת המבורגר. מנת הברזל השבועית שלי. עם העודף הייתי מתמרנת עד לשבוע שאחרי.
באחד מסופי השבוע ירד שלג. בעבודה במרכז השירות סבלתי והתפרנסתי.
בשיעורים בימים הארוכים עד לשעות הקטנות בלימודים, שכחתי מהכל, שם לא ידעתי מחסור, רק עושר.
בחופשת הקיץ הראשונה עבדתי כל יום, כל היום. בערבים הייתי יוצאת לרוץ - רצה בעליות ונחה בירידות. בערבים אחרים הייתי צועדת אל הסינמטק. ראיתי הכל. לבד בחושך. מאושרת.
שנת הלימודים השניה התחילה. חודש לאחר מכן קיבלתי את השיחה הראשונה שאחריה דבר, באמת, לא נותר כשהיה: "מזל, כאן ציפורה, אני מקווה שזה לא מאוחר. יש לי הודעה חשובה. החלטתי להוריש לבני את ירושתו עוד בחיי ולכן אני מוכרת את הדירה, אני מצטערת, אבל על פי החוזה אני אמורה לתת לכם התראה של חודש אחד וכך יהיה, מתווכת תבוא לבקר אותך בימים הקרובים, נסי להבין אותי".
כעבור שבוע, עמדו בדירה המתווכת, גבר צרפתי עולה חדש ואישתו ואיתם - סרט מדידה. הדירה נמכרה מיד. בעיצומו של סמסטר היה עלי לחפש דירה, למצוא אחת ולעבור אליה. בעבר כל אלו לקחו חודש מחיי. לי לא היתה שעה לשם כך.
פיזרתי מודעות בשכונה, לא העליתי בדעתי שאצא מרחביה. היום אני לא רואה איך אני מצליחה להיכנס אליה. תוך מספר שעות קיבלתי שיחה, דירה במרחק הליכה מזו הקודמת, בדיעבד נשקה החצר האחורית שלה לחצר האחורית של משפחת המלוכה - נתניהו. כמו רוב הדירות ברחביה וכמו זו שעזבתי, זו היתה דירה ישנה אך מלאת נשמה, אשכנזית. עם חצר ירוקה, חדר מדרגות מלא חיים. והבטחה לימים טובים.
בשבת אחת של אמצע הסמסטר שני חברים שאחד מהם הפך לבעלי העבירו בהליכה את החפצים כולם, כולל ארון בגדים כחול. זה לקחת חודשים לסדר את הכל במקום. אבל היה לי בית חדש. המחיר כמובן, עלה. גם כספומטים של דיסקונט לא יכולים היו לעזור לי עכשיו. יכול להיות שזה היה אז שלקחתי על עצמי את משרת האסיסטנט במעבדות בבצלאל. עד שהגיע ראש המחלקה המפוזר בשנה הרביעית ולקח ממני באלימות גם את זה ולא רק.
בחופשת הסמסטר, באמצע משמרת של יום שישי התפטרתי מהעבודה במוקד השירות. נגמר לי האוויר בריאות שנשפתי בכל התנגחות שהיתה לי בשנה הארוכה שם עם ראש הטכנאים שאולי עדיין יושב שם רכון על לוח אלקטרוני של מכשיר מינימלי. הפיצויים שקיבלתי איפשרו לי שבוע אחד בערך ללא עבודה, וכך מצאתי את עצמי מפרסמת ברחובות העיר את זו המודעה: "שני סטודנטים חרוצים מנקים: בתים, משרדים, חדרי מדרגות ומרפאות.....". תוך מספר שבועות ידינו היו מלאות.
ובגדינו מאובקים, ועינינו מצועפות, ורגלינו כואבות, גם הגב, קשה היה להיזכר בתחושת כפות הידיים ללא כפפות ובאף יצא לי פצע קבוע מאדי חומרי הניקוי שנעלם רק עם סיום התואר.
בימים האלו נרקמה האהבה שהביאה אותנו עד הלום.
כך, מאחורי גבינו טוותה לה האהבה תכניות.
היינו עסוקים מדי מכדי להבחין בה, נבוכים מכדי להבין שנפלה בחלקנו הזכות הגדולה. כמה קשה היה אחרי ההכרה. כמה קשה היה אחרי ההכרה.
ביום של מסיבת פורים המסורתית בבצלאל ניקינו יחד, בבית חדש שרק קיבלנו בשכונת רמות אשכול, במשך 8 שעות רק את המקרר, חזרנו הביתה בבגדים רטובים וברגל, מנסים להתאושש מהיום. החמצנו את המסיבה. מאז נשבענו כל אחד בליבו - לא נוותר על חגיגות פורים.
השותפה האדישה פינתה את מקומה יחד עם הפסנתר לטובת שותף אחר שהגיע מצוייד בחלילו, בערבים קיבל את פני בחדר הכניסה לדירה עם דלתות ארונות פתוחים לשיפור האקוסטיקה, והשכן היפני שדפק סירים אל הקיר כי לא יכול היה לשאת את נגינתו, הטיפש. פעם הם ישבו לבירה יחד בנסיון ליישב את המחלוקת. היפני היה דוקטור לשפות שמיות, אולי זה מה שהשכיח מעליו את הכבוד שרוכשים בני עמו למוזיקה קלאסית. שיר השותף, כפי שהבטחתי לו שיקרה, עושה חיל בתואר שני בבאזל, עתידו לפניו.
גלעד הפך להיות שותף פעיל, בתחילה, עוד גר בדירה משלו בקומה החמישית מעל רחוב קינג ג'ורג' במרכז העיר. חלמנו יחד על היום בו נחיה באופן רשמי תחת קורת גג אחת. היום הזה נראה קרוב מתמיד בתחילתה של חופשת הקיץ עם סיום השנה השלישית והקשה בלימודים.
היו לי מחליפים לדירה והדירה במרכז העיר, לבנה, בוהקת ומלאה בחללים שהבטיחו עבודה רצופה על פרוייקט הגמר בשנה שאחרי, ובמחיר אפשרי. 500 דולר. אולי חמישים יותר. זה היה אפשרי.
ואז טלפון נוסף בשעה מאוחרת מבעלת הדירה, הצרפתיה הקשה והחשדנית: "מזל, החלטתי למכור את הדירה שאני חיה בה, יש לי קונים פוטנציאליים, מצרפת, ואם זה יקרה אעבור אל הדירה ברחביה. מי שיחליף אותך יצטרך להסכים לחיות עם הסכם שבו תהיה התראה בת חודש לפינוי הדירה".
ניתקתי את השיחה, נשארתי במכונית ובכיתי.
שעתיים תמימות.
הלב הבין מהר ממני מה הקושי העומד בפנינו. שנת סיום הלימודים לא תיראה לעולם כפי שראיתי בחזוני.
ליכדנו את חפצינו המשותפים, רובם ארוזים, לחדר אחד בדירה ברחביה וחיינו בשאר החלל. לא מאורגנים, כשחרב מרחפת מעל ראשינו.
החרב נחתה. הדירה של בעלת הדירה נמכרה. היה לנו חודש למצוא דירה.
בעלי הדירות במרכז העיר שמעו אל ההטבה שהעיריה מעניקה לסטודנטים שיתגוררו במרכז העיר והעלו את שכר הדירה בהתאמה. הכלבים.
ראינו עשרות דירות בשבוע אחד אגב מערכת מלאה בלימודים, נקיון חמישה בתים ועצב גדול.
ההחלטה שהתממשה ריחפה מעל ראשי ונחתה על שנינו - אין לנו סיכוי למצוא דירה בירושלים.
הכלבים נובחים, נושכים ואין שיירה שעוברת.
כולם יממנו את שכרי הלימוד של ילדיהם משחיתות מוסרית ודורסנות ותאבת בצע. זו הפילוסופיה המרכזית של הסופרנוס. הסדרה שבכתובתנו החדשה יכולנו לראות ללא הגבלה.
בשנה הרביעית והחשובה, תוך החזקת שתי משרות מלאות בנקיון בתים בירושלים, עברנו לראשון לציון. בשעה חמש וחצי בבוקר עלינו כמעט כל בוקר על קו 433 לבירה, לבושים בבגדי העבודה לנקיון הבתים אשר חיכו לנו יחד עם רצף שיעורים והישארות במעבדה.
החזרה לראשון לציון ארכה שלוש שעות בקו שעצר תחת כל עץ ותחנה.
ימים ארוכים. של שני סטודנטים - פועלים במעמד התחתון.
סיימנו את התואר בהצטיינות.
את פרוייקט הגמר הורדנו ביום האחרון לתצוגה כמעט תוך שבועה - שלפֹה, אנחנו לא חוזרים יותר.
קיווינו להתחלה חדשה.
במקום אחר, רחוק מירושלים שהושחתה.
אין מקום לתקוות. הבצע הוא מחלה מדבקת, הירידות מירושלים איפשרו לנגיף להתגלגל במהירות ולצמוח במישור החוף.
מטבע זר משולם למוכר. מי יסרב? דור העתיד? שצריך לדאוג לפנסיה שלו, לחסוך לטובת השכלה לילדים?
חבורה של מפונקים. כל היום על המחשב. מה הם עושים שם בכלל?
ובתל אביב מתפשטות השפות הזרות.
והיוצרים והצעירים של העיר, מצטופפים בתורים לראות את הדירות העושקות, ועומדים בשורה למכרזים. ורואים את המגדלים נוסקים ואת העיר שהם יוצרים, שיצרו שנות ההזנחה הבורגנית של דור השורו והחמישיה הקאמרית. ועל הנופים הנשקפים מהשלטים המכסים את אתרי הבניה יוכלו רק לחלום. איך הוגי התכניות מראים את פרצופם במאהל המחאה, שאת דעתי עליו עוד לא ניסחתי, בעיקר כי עוד לא ביקרתי בו. אבל המחאה שלנו היא דירה בחולון, בקומה השלישית, ללא מעלית, רחוקים ממרכזי תרבות וממרכז העשיה הכלכלית שלנו. מוקפים בארבעה כבישים מהירים.
כי זה שמאפשרת לנו הכלכלה שלנו.
וגם עכשיו, מרחק 50 ימים מחידוש חוזה אין לנו מושג מה יהיה בר השגה עבורינו.
הרומנטיקה שאפיינה את כל חיי במעברי הדירות, אחת עשרה סך הכל. נעלמה כלא היתה.
אין הזדמנויות. החלטות בין לילה.
יושבים בפינה וסופרים את מה שיש ויודעים - לזאבים שם בחוץ אלו אפילו לא מעות.
שיחרבו מחרבי המדינה, החברה, העם.
הרומנטיקה.
שיקברו בודדים ללא מניין עטופים בשטרות.
ואנחנו? בוודאי יום אחד נברח ליערות.
(מ.ש.ש)