הגעתי הנה לשבת לעבוד על אלבום.
חברת החשמל יצאה בהפסקה חשמל יזומה לתשע שעות אצלינו ברחוב.
התקשרתי אליהם. אומרים שהודיעו. לא ראיתי מודעה. "אולי איזה ילד הוריד.....".
איזה שם רע הם מוציאים לילדים, כך בקלות.
יצאתי לעבוד בתל אביב. הנחלה שוקקת ומלאת דוכנים וצרכנים הלומים שחייבים לקנות משהו. איזה יאוש ניכר בפניהם של אלו חסרי השקיות.
קהל של חיילים במדי ב' הרחיק אותי מהקומה השניה של בית הקפה. ישבתי אל מול הרחוב.
(אישה אחת סימנה לי לסגור רגליים כי רואים את ירכיי מהחלון.....נראה לי שהיא הגזימה, אבל מה שלא רואים מכאן רואים משם)
קשה לי לראות עבודה מתחוללת היום על הדלפק הזה.
זו לפחות הסחת דעת. והזדמנות להתרחק מחורלון.
בדרך הנה שידרו את מסיבת העיתונאים של ביבי. (דיבר אחריו שטייניץ, שתמיד נשמע כאילו הרגע הפסיק לבכות אחרי שמישהו הרביץ לו).
בפעם האחרונה שנאצלתי להקשיב לו ברדיו, לביבי, זה היה בזמן השתלת עור החך בחניכיים שעשו לי, במסגרת מתנת הפרידה שלקחתי מצה"ל רגע לפני שחרורי ושיקמתי את הפה על חשבונם. אני זוכרת היטב את היום ההוא, חמש זריקות הרדמה בפה וראיון שמשודר עם ביבי ברדיו. זה מה שהרופא השיניים המומחה לפלסטיקה האזין לו אגב העבודה. המחט יוצאת ושוב נכנסת, הכאבים איומים אבל רוב מה שאני זוכרת מאותם הרגעים זה את ביבי ברדיו.
אף פעם לא אהבתי להקשיב לו. תמיד אני חושבת על איך היה אחיו אילו היה מנהיג עכשיו. אילו היה חי. היה כבד כמוהו? ואני לא מתכוונת למשקל. היה מנותק כל כך מדור שלם שמהווה את העתיד של המקום הזה.
קצת ריחמתי עליו כשהקשבתי לו ברדיו. בזמן שקצב, כנראה, אנס או ליטף את עצמו במשכן ואולמרט, כנראה, תימרן בין מאות תחבולות, הירשזון לקח, בניזרי שיחד, ברשויות המס עבדו כולם על כולם, שולה זקן ניצחה, כנראה, על מקהלת רמאים, שרון פרש לגמלאות מוקדמות, נזנחו חזונות שלמים שלא נכתבו מעולם. והנה הגיעה העת לתקן, לא כי מישהו מהם שם לב, חלילה. אלא כי מתחילה להישמע הזעקה. היא חלושה עדיין.
אני ממתינה ליום הזעם. היום שבו יצא מסע לפידים של מאות אלפינו ויזעק די! ויוכיח שיש סיכוי לחזון. ויש סיכוי לדור המזויין שהריע לזה שכינה אותו כך ואז התיישב המום בכיכר והדליק נרות.
הדור הקובע.
זעקתם כעת מבולבלת. הבעיה היא לא הדיור. לא רק הדיור.
היעדר התקווה.
החרדה העצומה והמטופחת שאנו נתונים בה לגבי קיומנו מגלגלת כל אופציית חזון לעתיד במדרון אבנים חדות ברדתה אל תהום בה חגות בחשיכה תקוות ישנות של דורות אחרים.
מאות אלפים צריכים לצאת אל הרחובות ולבקש: כינון יחסים עם מי שאין איתם כאלו, שינוי סדרי עדיפויות לאומיים, הפיכת תשתיות תחבורתיים, שינוי מדיניות כלכלית, העלאת שכר המינימום, שינוי מדיניות האכיפה בכבישים, ראשונים לטיפול הצופְרים ונהגי הדו גלגלי, החמרת הענישה על עבירות שחיתות למחזיקים בתפקידים ציבוריים, מענק מעמד מועדף לאוכלוסיית הסטודנטים, ולא רק יוצאי היחידות הקרביות, פיקוח על מחירי השכרת הדירות, פיקוח מחירים על מוצרי בסיס וענישה עד לסגירת עסק לעסקים המפקיעים מחירים, ה ו ר ד ת מחירי הדלק, טיפול דחוף במו"מ עם ההסתדרות הרפואית, השוואת תנאי העסקת המורים לאילו של אנשי כוחות הבטחון.
מי ייקח על עצמו את כל אלו?
---------
ניסיתי להבין מה קרה להנהגה הצעירה בשנים האחרונות ואז ניזכרתי איך במערכת הבחירות של 2005, לכנסת ה - 17, התגאו כל מכרי הצעירים בהצבעתם ל'מפלגת הגמלאים' ("כי אין למי להצביע"). שהשיגה הישגים יפים בשנותיה הקצרות. אבל ההפקרות בעדריות בהצבעה להם היתה מכת האת הראשונה בקבר שכרה לעצמו הדור הזה. עוד לא מאוחר. יש עדיין דופק.
השאלה אם יהיה מנהיג.
---------
באגדות שקראנו כילדים המלך היה יוצא מחופש בלילות אל הרחובות של העיר כדי ללמוד על העם. תמיד זה נגמר באיזה יועץ טוב שהם מוצאים לעצמם בעם. לפעמים, בתליה של מישהו.
לא מבינה איך הם לא עושים את זה היום.
שיתחפשו אולי לערבים (לא בכל הפעמים), וייצאו לרחוב. יסעו בתחבורה הציבורית, ינהגו לבד במכונית מחולון לתל אביב ויישארו בחיים, שילכו למרכזים המסחריים של ערי הפיריפריה ויגלו שלא כל גיבורות היום יום נראות, חיות ומרגישות כמו רונית אלבץ. שיעשו קניות בסופר, יחפשו עבודה, יישבו בקפיטריה של אוניברסיטה. שיריגשו את העם. יפרצו את מחסום השכפצ"ים, המיגון, המאבטחים, מכשירי הקשר, הסיסמאות והשטחים הסטריליים. וירגישו. אם הם עוד מסוגלים.
(מ.ש.ש)
חברת החשמל יצאה בהפסקה חשמל יזומה לתשע שעות אצלינו ברחוב.
התקשרתי אליהם. אומרים שהודיעו. לא ראיתי מודעה. "אולי איזה ילד הוריד.....".
איזה שם רע הם מוציאים לילדים, כך בקלות.
יצאתי לעבוד בתל אביב. הנחלה שוקקת ומלאת דוכנים וצרכנים הלומים שחייבים לקנות משהו. איזה יאוש ניכר בפניהם של אלו חסרי השקיות.
קהל של חיילים במדי ב' הרחיק אותי מהקומה השניה של בית הקפה. ישבתי אל מול הרחוב.
(אישה אחת סימנה לי לסגור רגליים כי רואים את ירכיי מהחלון.....נראה לי שהיא הגזימה, אבל מה שלא רואים מכאן רואים משם)
קשה לי לראות עבודה מתחוללת היום על הדלפק הזה.
זו לפחות הסחת דעת. והזדמנות להתרחק מחורלון.
בדרך הנה שידרו את מסיבת העיתונאים של ביבי. (דיבר אחריו שטייניץ, שתמיד נשמע כאילו הרגע הפסיק לבכות אחרי שמישהו הרביץ לו).
בפעם האחרונה שנאצלתי להקשיב לו ברדיו, לביבי, זה היה בזמן השתלת עור החך בחניכיים שעשו לי, במסגרת מתנת הפרידה שלקחתי מצה"ל רגע לפני שחרורי ושיקמתי את הפה על חשבונם. אני זוכרת היטב את היום ההוא, חמש זריקות הרדמה בפה וראיון שמשודר עם ביבי ברדיו. זה מה שהרופא השיניים המומחה לפלסטיקה האזין לו אגב העבודה. המחט יוצאת ושוב נכנסת, הכאבים איומים אבל רוב מה שאני זוכרת מאותם הרגעים זה את ביבי ברדיו.
אף פעם לא אהבתי להקשיב לו. תמיד אני חושבת על איך היה אחיו אילו היה מנהיג עכשיו. אילו היה חי. היה כבד כמוהו? ואני לא מתכוונת למשקל. היה מנותק כל כך מדור שלם שמהווה את העתיד של המקום הזה.
קצת ריחמתי עליו כשהקשבתי לו ברדיו. בזמן שקצב, כנראה, אנס או ליטף את עצמו במשכן ואולמרט, כנראה, תימרן בין מאות תחבולות, הירשזון לקח, בניזרי שיחד, ברשויות המס עבדו כולם על כולם, שולה זקן ניצחה, כנראה, על מקהלת רמאים, שרון פרש לגמלאות מוקדמות, נזנחו חזונות שלמים שלא נכתבו מעולם. והנה הגיעה העת לתקן, לא כי מישהו מהם שם לב, חלילה. אלא כי מתחילה להישמע הזעקה. היא חלושה עדיין.
אני ממתינה ליום הזעם. היום שבו יצא מסע לפידים של מאות אלפינו ויזעק די! ויוכיח שיש סיכוי לחזון. ויש סיכוי לדור המזויין שהריע לזה שכינה אותו כך ואז התיישב המום בכיכר והדליק נרות.
הדור הקובע.
זעקתם כעת מבולבלת. הבעיה היא לא הדיור. לא רק הדיור.
היעדר התקווה.
החרדה העצומה והמטופחת שאנו נתונים בה לגבי קיומנו מגלגלת כל אופציית חזון לעתיד במדרון אבנים חדות ברדתה אל תהום בה חגות בחשיכה תקוות ישנות של דורות אחרים.
מאות אלפים צריכים לצאת אל הרחובות ולבקש: כינון יחסים עם מי שאין איתם כאלו, שינוי סדרי עדיפויות לאומיים, הפיכת תשתיות תחבורתיים, שינוי מדיניות כלכלית, העלאת שכר המינימום, שינוי מדיניות האכיפה בכבישים, ראשונים לטיפול הצופְרים ונהגי הדו גלגלי, החמרת הענישה על עבירות שחיתות למחזיקים בתפקידים ציבוריים, מענק מעמד מועדף לאוכלוסיית הסטודנטים, ולא רק יוצאי היחידות הקרביות, פיקוח על מחירי השכרת הדירות, פיקוח מחירים על מוצרי בסיס וענישה עד לסגירת עסק לעסקים המפקיעים מחירים, ה ו ר ד ת מחירי הדלק, טיפול דחוף במו"מ עם ההסתדרות הרפואית, השוואת תנאי העסקת המורים לאילו של אנשי כוחות הבטחון.
מי ייקח על עצמו את כל אלו?
---------
ניסיתי להבין מה קרה להנהגה הצעירה בשנים האחרונות ואז ניזכרתי איך במערכת הבחירות של 2005, לכנסת ה - 17, התגאו כל מכרי הצעירים בהצבעתם ל'מפלגת הגמלאים' ("כי אין למי להצביע"). שהשיגה הישגים יפים בשנותיה הקצרות. אבל ההפקרות בעדריות בהצבעה להם היתה מכת האת הראשונה בקבר שכרה לעצמו הדור הזה. עוד לא מאוחר. יש עדיין דופק.
השאלה אם יהיה מנהיג.
---------
באגדות שקראנו כילדים המלך היה יוצא מחופש בלילות אל הרחובות של העיר כדי ללמוד על העם. תמיד זה נגמר באיזה יועץ טוב שהם מוצאים לעצמם בעם. לפעמים, בתליה של מישהו.
לא מבינה איך הם לא עושים את זה היום.
שיתחפשו אולי לערבים (לא בכל הפעמים), וייצאו לרחוב. יסעו בתחבורה הציבורית, ינהגו לבד במכונית מחולון לתל אביב ויישארו בחיים, שילכו למרכזים המסחריים של ערי הפיריפריה ויגלו שלא כל גיבורות היום יום נראות, חיות ומרגישות כמו רונית אלבץ. שיעשו קניות בסופר, יחפשו עבודה, יישבו בקפיטריה של אוניברסיטה. שיריגשו את העם. יפרצו את מחסום השכפצ"ים, המיגון, המאבטחים, מכשירי הקשר, הסיסמאות והשטחים הסטריליים. וירגישו. אם הם עוד מסוגלים.
(מ.ש.ש)