"רק את יודעת מה עובר עליך"

משפט שהגעתי אליו בשיחה אחת עם אישה אחרת שסיפרה לי על חוויות אובדן ההריון שחוותה.

בשניות של השתיקה בין רגעי התיאורים הטכניים היבשים שלה את הימים והחודשים האחרונים לבין מה שאמור להיות "תנחומיי" חפרתי בתוך עולם המושגים שלי, בתוך החוויה שלי, מחפשת את הדבר הנכון להגיד, אלפי דקות שהיוו את תכולתם של ימים ספורים בחיי, חלפו לנגד עיניי, מה הרגשתי בעצם? מה מרגישה אותה אישה עכשיו.
ואז הבנתי. רק היא מבינה. רק אני הבנתי. אין פה דבר לחלוק.

זה הדבר היחיד שיש לי לאמר בעניין מאז.
אני מאמצת אותו עכשיו לשאר תחומי החיים.

בתוך הספירלות, שהן מעשה חיינו, אנו נתקלים בתוך המעגלים המדומים, בתוך הסחרור העצמי ההופך תחתית לפסגה במחי משב רוח, בשרידי חוויות של אנשים אחרים.
עוד לפני ההתקלות באדם עצמו.
ואז, לא תמיד יש משהו חכם לאמר.
רק להיזכר, שגם לי לא היה לאף אחד משהו חכם להגיד.

ואז מתחדדות, הפרטיות, ההוויה, העצמי.
מיוסר, מייחל.
חי.

כל השאר מעצמו ייעשה.

(מ.ש.ש)