הזדמנות

עברתי טסט חמישי. או אולי רביעי, אני כבר לא זוכרת. הייתה לי חברה בכיתה אז, שעברה טסט שישי או שביעי, לא יודעת אם היא זוכרת. היא הייתה חסרת ביטחון, מובכת ומיואשת ובכל פעם שלא הגיעה לבית ספר בתקופה ההיא והחברה הכי טובה שלה אמרה שהיא לא מרגישה טוב, כולנו ידענו שהיא בטסט. אני אף פעם לא שאלתי אותה כלום ביום שאחרי, אפילו שהיא ישבה לידי, אבל תמיד היה מישהו שכן שאל. בדרך כלל היא סיפרה לי לבד אחרי שיעור או שניים, על 'המחלה' האמיתית שלה ושהיא בכתה כל היום אחר כך ולא רצתה לבוא לבית ספר מרוב שהעיניים שלה היו נפוחות. היות והייתי בין הקטנים בכיתה, הטסט היה רחוק והרגשתי די בטוחה בכל העסק, נהניתי לנהוג, המורה חיזק אותי, כך שהחמלה הייתה הרבה יותר דומיננטית מאשר החרדה מהבאות.
לא מזמן יצא לי לשקר למישהו ולהגיד שעברתי טסט שלישי. סיפרתי לו שזה היה מבאס ומעצבן ועשה לי רגשי נחיתות, אבל את מספר הטסט האמיתי שעברתי לא אמרתי. יותר התאים לי שיחשוב שאני אחת שעושה סיפור מלא סיפור.   

טסט רחוק אלפי שנות אור מלהיות חיים,  גם בגיל 17. אבל לפעמים אתה מרגיש שמשהו כבר כל כך קרה לך, עד שהוא אינו יכול שלא לקרות, או להפסיק לקרות לך. ואתה מחפש סימנים, לכאן או לשם ואתה חרד. ואתה שוכח איך דברים משתנים בסופו של דבר ברגע בו הם משתנים, בין אם משהו הניע אותם או לא הניע אותם לרגע הזה, לפעמים אנחנו הרי סתם מחפשים סיבות רק כדי שיהיה סדר, שנוכל להבין, למצוא משמעות. וזה בסדר. אבל לכל מצב חדש, יש הזדמנות להיות חדש.

מה המילון אומר-

תפילה: "בקשה מאלוהים או אמירת שבח לאלוהים. תחינה".

הזדמנות: "מצב מקרי נוח, שעת כושר. התרחשות מקרית".

שינוי: "גרימה או היווצרות של הבדל בדבר (לעומת מצבו הקודם), חילוף, תמורה, מהפך".

אני מתפללת בשבילך, או אולי במקומך. יודעת שלפעמים זה קשה מידי עם הפחד.  

Edgar Degas. Dance Foyer at la Opera, 1872

(ע.ל)