פעם, לפני שנים, או אולי בחיים אחרים, לא הבנתי מה זו אהבה לא נוחה. אהבה לוחצת, מערבלת, מתישה, נשגבת, מושלמת.
בהתאהבויות לעומת זאת, הבנתי טוב מאוד. הרחתי אותן עמוק באדמה. אבל בכל פעם שהיה קשה מנשוא, רגליי נשאו אותי הלאה,
והיו חזקות יותר מכל איבר אחר בגופי.
האחד עימו קשרתי את חיי, אהב אותי כמו אשה וגם כמו תינוקת. וקולות וזעקות שקטות, כואבות, שנשמעו בחיים של אחרים מסביב, היו זרים לי, כמו בשפה שלא דיברתי.
אני הייתי בחוץ. אני הייתי רחוק משם. הידיעה שתרגמתי לתובנה, החליקה לי בגרון בקלות, אפילו בלי כוס מים, התמוססה והתפשטה בגופי כמו אבקה.
לא הבנתי איך אפשר אחרת ואיזו זכות קיום יש למערכות משוגעות או לא משומנות להמשיך להיות.
החיים הפנימיים נעים במעגלים מעגלים. מורכבים מלולאות לולאות, הקשורות זו בזו בתנועת צמיחה, אך כל אחת מהן היא מעגל, פרק המתנהל בתוך עצמו.
בנקודה כלשהי, אקראית במובן מסוים ובמובן מסוים לא (האפשרות לחיבור טמונה בכל נקודה שהיא על הלולאה), תשתחל בלולאה לולאה נוספת ומעגל חדש יתחיל.
נכון, לעולם לא אהיה כשהייתי, אבל אני יודעת שאת מה שאני יודעת, אני יודעת אך ורק כעת.
אף פעם לא קיבלתי את הצורך הביולוגי להיות הורה כמובן מאליו. אולי בגלל זה לקח לו זמן לבקוע בי וכעבור זמן מה, לא להותיר מקום לספק בדבר קיומו הפשוט והפשטני.
אחר כך באים ההסברים, החיבורים, לגיל, לאהבה, לזמן, ליצירה, לבדידות, לעתיד. כמו שני גושי קרח על אגם קפוא שבקע, שיתאחדו שוב רק כשישנו צורה ויימסו.
ימים ולולאות יגידו.
ובימים האלה, האהבה הזאת היא אהבה גדולה.
(ע.ל)
בהתאהבויות לעומת זאת, הבנתי טוב מאוד. הרחתי אותן עמוק באדמה. אבל בכל פעם שהיה קשה מנשוא, רגליי נשאו אותי הלאה,
והיו חזקות יותר מכל איבר אחר בגופי.
האחד עימו קשרתי את חיי, אהב אותי כמו אשה וגם כמו תינוקת. וקולות וזעקות שקטות, כואבות, שנשמעו בחיים של אחרים מסביב, היו זרים לי, כמו בשפה שלא דיברתי.
אני הייתי בחוץ. אני הייתי רחוק משם. הידיעה שתרגמתי לתובנה, החליקה לי בגרון בקלות, אפילו בלי כוס מים, התמוססה והתפשטה בגופי כמו אבקה.
לא הבנתי איך אפשר אחרת ואיזו זכות קיום יש למערכות משוגעות או לא משומנות להמשיך להיות.
החיים הפנימיים נעים במעגלים מעגלים. מורכבים מלולאות לולאות, הקשורות זו בזו בתנועת צמיחה, אך כל אחת מהן היא מעגל, פרק המתנהל בתוך עצמו.
בנקודה כלשהי, אקראית במובן מסוים ובמובן מסוים לא (האפשרות לחיבור טמונה בכל נקודה שהיא על הלולאה), תשתחל בלולאה לולאה נוספת ומעגל חדש יתחיל.
נכון, לעולם לא אהיה כשהייתי, אבל אני יודעת שאת מה שאני יודעת, אני יודעת אך ורק כעת.
אף פעם לא קיבלתי את הצורך הביולוגי להיות הורה כמובן מאליו. אולי בגלל זה לקח לו זמן לבקוע בי וכעבור זמן מה, לא להותיר מקום לספק בדבר קיומו הפשוט והפשטני.
אחר כך באים ההסברים, החיבורים, לגיל, לאהבה, לזמן, ליצירה, לבדידות, לעתיד. כמו שני גושי קרח על אגם קפוא שבקע, שיתאחדו שוב רק כשישנו צורה ויימסו.
ימים ולולאות יגידו.
ובימים האלה, האהבה הזאת היא אהבה גדולה.
 |
| Rene Magritte |
 |
| Rene Magritte |