שישי בבוקר. תמיד יש תחושה שאפשר להספיק בשעות האלו של "שישי בבוקר" עולם ומלואו. האם זו השבת המרחפת מעלינו במלוא הדרה שמביאה אותנו לתחושת האינסוף הזו?
אבל מה זה בסך הכל "שישי בבוקר", כמה שעות. אם הן מלוות במזג אוויר טוב, הן יכולות להיות טובות מאוד.
תמיד נראה שהאנשים האחרים, יושבי בתי הקפה, או אלו המהלכים בשווקים חווים את הבוקר הזה במלוא עוצמתו החגיגית. המצב הקיומי המושלם בשעות האלו יכול לכלול סביח.
אז מה יש בשעות האלו הממלאות אותנו אכזבה רבה כל כך? החמצה? ולא באמת משנה אם נשב בבית קפה, נאכל סביח, נסתובב בשוק או נתקע בפקק.
בחלומי, אני עושה סרט על איש אחד, חרדי, מירושלים, לא ממאה שערים, שכונה אחרת, וכל הסרט עוסק בהתארגנות (הישרדות) שלו מחמישי בבוקר ועד לכניסת השבת. כמה עול על כתפיו עד לרגע הזיכוך,בו הוא עומד מקבל את פני המלכה עם רעייתו ושבעת ילדיו. באחת הסצנות אני רואה אותו סוחב מזוודה שחסר בה גלגל אחד ברחובות העיר, מזיע.
בשישי בבוקר, כולנו חרדים.
החרדה הזו תקפה אותי במעלית בקניון עזריאלי. איך קרה שמכל הימים בחיי, הגעתי לשם ביום שישי ה - 11.11.11 היא נושא שלעצמו.
אבל מצאתי את עצמי עומדת שם במעלית, ושונאת את כולם.
כועסת עליהם, על הבינוניות שלהם, מבועתת ממבטי השנאה ההדדיים, מהדחיפות, מהרישול בלבוש, מההסתפקות במועט בחייהם, מכך שביום יפה כל כך כל מה שיש להם לעשות זה 'להסתובב בקניון', מרחמת על התינוקות בני יומם הנסחבים בעגלותיהם המשוכללות.
החרדה השכיחה ממני את הצמא והרעב. עמדתי שם עייפה ומבוהלת, מעצמי ומהם.
ככל שהמעלית התקרבה לתחתית הבניין, פתח היציאה שלי, תקפו אותי אירועי הבוקר של ירי כוחותינו על אזרחים וסיפור של צלם הוידאו שלנו על חתונה של שוטר אחד שצילם שמשך כל הריקודים באירוע הוא וחבריו הצדיעו במועל יד זה לזה. מתוך שכרות, בשביל הקטע.
הרגשתי שהמעלית חונקת אך מגינה מהמציאות. ובעצם, לא את האנשים במעלית אני שונאת, אלא את עצמי. שכמוהם, גם אני מתחפרת במעלית קניון שקופה ולא מקדישה ולו רגע מחיי למהפכה.
מחכה לטיל שינחת, חורבן שיבוא, מחפשת חניה ונבהלת מההמון.
מבוהלת, עייפה וצמאה בורחת הביתה.
ומצטערת שכל מה שיש לי לעשות להגנתי הוא לקבל את האלימות המופגנת של הנהג שחותך אותי בכביש. לשמוח שהוא לא יוצא לדקור אותי ורק פינה אותי מהנתיב.
את הפנטזיה שלי על תבנית הביצים הסרוחות שאני משליכה על מכוניתו אשאיר לתסריטים שמסתובבים לי בראש.
יש התקפת טילים להתכונן אליה, פאשיזם שיכור להתגונן ממנו ושום מילה על ירי כוחותינו על אזרחינו. הרי החייל היורה אמר שהוא מצטער.
אפשר לסכם בזה.
(מ.ש.ש)
אבל מה זה בסך הכל "שישי בבוקר", כמה שעות. אם הן מלוות במזג אוויר טוב, הן יכולות להיות טובות מאוד.
תמיד נראה שהאנשים האחרים, יושבי בתי הקפה, או אלו המהלכים בשווקים חווים את הבוקר הזה במלוא עוצמתו החגיגית. המצב הקיומי המושלם בשעות האלו יכול לכלול סביח.
אז מה יש בשעות האלו הממלאות אותנו אכזבה רבה כל כך? החמצה? ולא באמת משנה אם נשב בבית קפה, נאכל סביח, נסתובב בשוק או נתקע בפקק.
בחלומי, אני עושה סרט על איש אחד, חרדי, מירושלים, לא ממאה שערים, שכונה אחרת, וכל הסרט עוסק בהתארגנות (הישרדות) שלו מחמישי בבוקר ועד לכניסת השבת. כמה עול על כתפיו עד לרגע הזיכוך,בו הוא עומד מקבל את פני המלכה עם רעייתו ושבעת ילדיו. באחת הסצנות אני רואה אותו סוחב מזוודה שחסר בה גלגל אחד ברחובות העיר, מזיע.
בשישי בבוקר, כולנו חרדים.
החרדה הזו תקפה אותי במעלית בקניון עזריאלי. איך קרה שמכל הימים בחיי, הגעתי לשם ביום שישי ה - 11.11.11 היא נושא שלעצמו.
אבל מצאתי את עצמי עומדת שם במעלית, ושונאת את כולם.
כועסת עליהם, על הבינוניות שלהם, מבועתת ממבטי השנאה ההדדיים, מהדחיפות, מהרישול בלבוש, מההסתפקות במועט בחייהם, מכך שביום יפה כל כך כל מה שיש להם לעשות זה 'להסתובב בקניון', מרחמת על התינוקות בני יומם הנסחבים בעגלותיהם המשוכללות.
החרדה השכיחה ממני את הצמא והרעב. עמדתי שם עייפה ומבוהלת, מעצמי ומהם.
ככל שהמעלית התקרבה לתחתית הבניין, פתח היציאה שלי, תקפו אותי אירועי הבוקר של ירי כוחותינו על אזרחים וסיפור של צלם הוידאו שלנו על חתונה של שוטר אחד שצילם שמשך כל הריקודים באירוע הוא וחבריו הצדיעו במועל יד זה לזה. מתוך שכרות, בשביל הקטע.
הרגשתי שהמעלית חונקת אך מגינה מהמציאות. ובעצם, לא את האנשים במעלית אני שונאת, אלא את עצמי. שכמוהם, גם אני מתחפרת במעלית קניון שקופה ולא מקדישה ולו רגע מחיי למהפכה.
מחכה לטיל שינחת, חורבן שיבוא, מחפשת חניה ונבהלת מההמון.
מבוהלת, עייפה וצמאה בורחת הביתה.
ומצטערת שכל מה שיש לי לעשות להגנתי הוא לקבל את האלימות המופגנת של הנהג שחותך אותי בכביש. לשמוח שהוא לא יוצא לדקור אותי ורק פינה אותי מהנתיב.
את הפנטזיה שלי על תבנית הביצים הסרוחות שאני משליכה על מכוניתו אשאיר לתסריטים שמסתובבים לי בראש.
יש התקפת טילים להתכונן אליה, פאשיזם שיכור להתגונן ממנו ושום מילה על ירי כוחותינו על אזרחינו. הרי החייל היורה אמר שהוא מצטער.
אפשר לסכם בזה.
(מ.ש.ש)