נחתכתי באצבע לפני כמה ימים. לא משהו רציני מידי, אבל בכל זאת מטריד. שוב הסתבר שהאצבעות נוגעות בפעולות כה רבות שאנו מבקשים לעשות.
העור התלוש הסתבך בבגדים כשהתלבשתי, נתפס בשיער בו העברתי את אצבעותי והתחכך בנעליים שהידקתי לכפות רגלי.
אני שונאת פלסטרים. הלחות הכפויה, חוסר האוורור, הריח, הצהבהבות. אבל בכל פעם שהחתך פגש את שגרת היום יום שלי, זה כאב. נכנעתי.
אחרי יום-יומיים של פלסטרים מתחלפים, יכולתי להותיר את החתך חשוף. העור התלוש נפל וכבר לא הייתה סכנת היתקלות.
ואז, ללא כל הודעה מוקדמת על הגברת הילוך, החתך הלך ונעלם. במהירות, בפתאומיות. הלכתי לישון עם פצע, קמתי עם שריטה וכאילו לא נפצעתי והגלדתי מעולם,
צפיתי בו בהשתאות כמו בפלא, לא פחות.
עצרתי ואמרתי לגוף שלי תודה שהוא יודע לעשות את זה, להגליד. בכזאת מהירות, בכזאת יעילות והבטחתי לו שלא אקח את היכולות שלו סתם ככה, כמובן מאליו.
אולי אני יכולה לסמוך עליו. או שאולי הגיע גם זמנו של הגוף. שהרי לאט לאט, מכרסמת ההתבגרות בזכות לקחת את הכל כמובן מאליו,
מאלצת להסתכל, להודות, להעריך, לסלוח.
אולי זה שני הדברים ביחד.
(ע.ל)
העור התלוש הסתבך בבגדים כשהתלבשתי, נתפס בשיער בו העברתי את אצבעותי והתחכך בנעליים שהידקתי לכפות רגלי.
אני שונאת פלסטרים. הלחות הכפויה, חוסר האוורור, הריח, הצהבהבות. אבל בכל פעם שהחתך פגש את שגרת היום יום שלי, זה כאב. נכנעתי.
אחרי יום-יומיים של פלסטרים מתחלפים, יכולתי להותיר את החתך חשוף. העור התלוש נפל וכבר לא הייתה סכנת היתקלות.
ואז, ללא כל הודעה מוקדמת על הגברת הילוך, החתך הלך ונעלם. במהירות, בפתאומיות. הלכתי לישון עם פצע, קמתי עם שריטה וכאילו לא נפצעתי והגלדתי מעולם,
צפיתי בו בהשתאות כמו בפלא, לא פחות.
עצרתי ואמרתי לגוף שלי תודה שהוא יודע לעשות את זה, להגליד. בכזאת מהירות, בכזאת יעילות והבטחתי לו שלא אקח את היכולות שלו סתם ככה, כמובן מאליו.
אולי אני יכולה לסמוך עליו. או שאולי הגיע גם זמנו של הגוף. שהרי לאט לאט, מכרסמת ההתבגרות בזכות לקחת את הכל כמובן מאליו,
מאלצת להסתכל, להודות, להעריך, לסלוח.
אולי זה שני הדברים ביחד.
 |
| Toni Frissell |
 |
| Toni Frissell |
(ע.ל)