המלך הוא עירום

אולי כבר מאוחר לומר משהו על החתונה. רק חמישה ימים עברו ונדמה שנאמר כבר הכל (ידוע ועדיין מדהים כל פעם מחדש, כמה מהר דברים מאבדים מהרלוונטיות שלהם בימנו). דיברו על זה לפני ודיברו על זה אחרי וכמובן, גם בזמן החתונה דיברו עליה. למעשה היא לא הייתה לבד באף רגע נתון, החתונה. לא כהוויה. לא כחוויה בפני עצמה. כל עוויה, חיוך, רגש או התרגשות, כל מבט אוהב או חרד, מצולמים בקלוז אפ, מבלי שהנפשות הפועלות הוכשרו לכך. הם הרי אינם שחקנים. בלי אף רגע ספונטני, בלי אף "שיואו, וואו, או אמאל'ה". בלי להגיד פתאום "אני אוהב/ת אותך" (קיוויתי שלפחות קוראי השפתיים המיומנים  יעלו על אחד, אך לשווא).

אבל נהנינו לצפות בחתונה המלכותית והיא סיפרה לנו כמה דברים על שני מיליארד צופים.

אגדה
"סיפור דמיוני, בדיה, מעשייה, סיפור עממי, מיתוס, סיפור סבתא; משל; מופת, שם דבר, פלא, חלום, דבר
חלומי, דבר נפלא, דבר ראוי לציון, דבר ראוי לתשבחות, דבר שראוי שיספרו עליו; סיפורי המקרא, מדרש". (מילון אבן שושן)

או לפחות, הצורך שלנו באגדה. 

תמימות

 "יושר, נאמנות, תום, הגינות; נאיביות, חוסר ערמומיות, היעדר חכמת חיים; שלמות, תום, מלאות". (מילון אבן שושן)

או לפחות, הגעגוע שלנו לתמימות. 

תקווה 

"ציפייה, תוחלת, ייחול, אמונה, כיסופים, משאת-נפש, אי-ייאוש, ביטחון, סיכוי". (מילון אבן שושן)

או לפחות הערגה שלנו לתקווה. 

עוד מחשבות אגביות תוך כדי צפייה בחתונה- איך זה ללכת לדייט ראשון עם נסיך, איך זה לפגוש את ההורים שלו
בפעם הראשונה בארמון, איך זה לבוא עם ההורים שלך לפגוש את ההורים שלו בארמון, איך זה לבלות שם סוף
שבוע בפעם הראשונה, איך זה ללכת לאכול אצל ההורים ביום ראשון, איך זה לקום ולאכול ארוחת בוקר בשולחן הארוך.