"גם בזמן החתונה דיברו עליה..."
אפילת מועדונים באולם, אורות סגולים - ירוקים מרצדים מסביב, הקינוחים הוגשו זה מכבר, קעריות לבנות עם שאריות סירופ שוקולד מפוזרות על מפת שולחן לבנה. ברחבת הריקודים מתנהלת מציאות מקבילה, חגיגית, עולצת, שיכורה. המלצרים גוררים רגליהם, כיסי הסינרים שלהם עמוסים מטבעות, הם חשים את תנועתם, כמו רטט המְספר בליווי צג מהבהב על שיחה נכספת בנייד.
באחד השולחנות, שניים. הוא והיא.
הם מדברים, הוא מפנה מבט, חורק לסתות, לוגם קפה, מעשן. שוב לוגם, הפעם מיין שהתחמם. מישיר אליה מבט. לוקח נשימה עמוקה, נושף, נוגע בכף ידה המונחת על השולחן. היא מגיבה למגע. מחזירה חיוך. מנסים ללחוש זו לזה. חיוכים רכים, קימוץ שפתיים. מלטפת את שיערה, מעבירה אצבעות מטופלות בתוך שביליו המתהווים, הארוכים. הוא מחליק כפות ידיו על ירכיו. היא מדליקה סיגריה נשענת על כיסאה לאחור, משחררת עורף כבד בסיבובי ראש עדינים, מזדקפת, דוחפת מעט את כסאה לאחור, גוררת ביד אחת כיסא אחר ועליו מניחה כפות רגליה המתיישרות, נחה. הוא משפר את מיקומו, עכשיו כפות ידיו מונחות על ירכיה שלה. חש את מגע רגליה מבעד לניילון השחור. כמה היא יפה. הוא רוכן אליה מעט, רוצה לנשום אותה עוד וגם לשמוע אותה טוב יותר, היא מפנה מבט הצידה ונושפת החוצה מריאותיה עשן סיגריה סמיך. משפשפת את עיניה. מה היא? עייפה או בוכה?, התיק שלה, ארנק בד מצופה פייטים עם שרוך תואם, מונח על כתפה בהצלב, המשכו תלוי ברישול לצד גופה. נראה כי היא מוכנה לתזוזה מהרגע שהבחנתי בהם. אבל היא ממשיכה לשבת.
אני חייבת לקום. להמשיך לעבוד.
ברחבת הריקודים, שלמה ארצי שר על ארץ חדשה. התלהטות רגשות, פרץ נוסטלגיה, לא שלי.
בחתונה הם מדברים על חתונה, אני חושבת לעצמי, הרגליים שלי כואבות. מזל שיש האטמים, אחרת גם מהראש הייתי סובלת עכשיו.
(מ.ש.ש)
אפילת מועדונים באולם, אורות סגולים - ירוקים מרצדים מסביב, הקינוחים הוגשו זה מכבר, קעריות לבנות עם שאריות סירופ שוקולד מפוזרות על מפת שולחן לבנה. ברחבת הריקודים מתנהלת מציאות מקבילה, חגיגית, עולצת, שיכורה. המלצרים גוררים רגליהם, כיסי הסינרים שלהם עמוסים מטבעות, הם חשים את תנועתם, כמו רטט המְספר בליווי צג מהבהב על שיחה נכספת בנייד.
באחד השולחנות, שניים. הוא והיא.
הם מדברים, הוא מפנה מבט, חורק לסתות, לוגם קפה, מעשן. שוב לוגם, הפעם מיין שהתחמם. מישיר אליה מבט. לוקח נשימה עמוקה, נושף, נוגע בכף ידה המונחת על השולחן. היא מגיבה למגע. מחזירה חיוך. מנסים ללחוש זו לזה. חיוכים רכים, קימוץ שפתיים. מלטפת את שיערה, מעבירה אצבעות מטופלות בתוך שביליו המתהווים, הארוכים. הוא מחליק כפות ידיו על ירכיו. היא מדליקה סיגריה נשענת על כיסאה לאחור, משחררת עורף כבד בסיבובי ראש עדינים, מזדקפת, דוחפת מעט את כסאה לאחור, גוררת ביד אחת כיסא אחר ועליו מניחה כפות רגליה המתיישרות, נחה. הוא משפר את מיקומו, עכשיו כפות ידיו מונחות על ירכיה שלה. חש את מגע רגליה מבעד לניילון השחור. כמה היא יפה. הוא רוכן אליה מעט, רוצה לנשום אותה עוד וגם לשמוע אותה טוב יותר, היא מפנה מבט הצידה ונושפת החוצה מריאותיה עשן סיגריה סמיך. משפשפת את עיניה. מה היא? עייפה או בוכה?, התיק שלה, ארנק בד מצופה פייטים עם שרוך תואם, מונח על כתפה בהצלב, המשכו תלוי ברישול לצד גופה. נראה כי היא מוכנה לתזוזה מהרגע שהבחנתי בהם. אבל היא ממשיכה לשבת.
אני חייבת לקום. להמשיך לעבוד.
ברחבת הריקודים, שלמה ארצי שר על ארץ חדשה. התלהטות רגשות, פרץ נוסטלגיה, לא שלי.
בחתונה הם מדברים על חתונה, אני חושבת לעצמי, הרגליים שלי כואבות. מזל שיש האטמים, אחרת גם מהראש הייתי סובלת עכשיו.
 |
| Peasant Wedding, Peter Brueghel, 1568 |
(מ.ש.ש)