השבוע, ממש בתחילתו. יום ראשון. זה קרה ביום ראשון. בשעות בוקר יצאתי לסידורים בתל אביב, הדפסות, חנות ציוד צילום, הסיבוב הקבוע באלנבי. לפני הכל היתה לי פגישה עם המעצבת הגרפית שלנו, היא עייפה ומעט חולה ושוחחנו על עבודה ועל החיים.
בדרכי אליה, תוך שאני מאבדת כל קשר עם הוראות הקריינית ב GPS חלפו על פני בזעקות אימה, ניידת משטרה ואמבולנסים. חשבתי לעצמי שחבל שאני לא יכולה לבדוק מה קרה. ההחמרה שחלה באובדן המסלול שלי השכיחה מעלי את הצרות והסירנות והגעתי לפגישה באיחור של רבע שעה.
במהלך פגישתי איתה, התקשרה אימה של מ. שאלה אם היא בסדר. למה? היה פיגוע בדרום תל אביב.
מיד ניגשנו לבדוק את החדשות כדי לגלות שנהג משאית, איבד שליטה על רכבו ופגע בכמה אנשים ומכוניות בצידי הדרך. תמונות קשות של ריסוק ורחובות מוכרים בכותרות.
שבנו לשגרתנו במהרה.
בסיומה של הפגישה המשכתי לאלנבי, בחדשות דיווחו על המון שחודר לישראל דרך הגבול עם סוריה. יש הרוגים.
הבטן - מתהפכת.
השקר נחשף.
לא יהיה פה שקט לעולם.
הגעתי אל החנות, המתנתי לסיום ההכנות להזמנות שלנו. ישבתי, משחקת במכשיר הנייד של מ. המדפיסה. נינג'ה פירות, באמצעות נגיעות קלות על המסך פירקתי לגורמים טונות של פירות שהפציעו על המסך בכל רגע. במכשיר שלי נגמרה הסוללה עוד קודם, המסלול האינסופי ואובדן הדרך - גמרו לו את הכח.
בעודי משחקת וממתינה, נכנסו אל החנות שניים. בהתחלה זיהיתי אותם כזוג, שני גברים מלאים מעט, זקניהם מעוצבים בצורה מוכרת לי מאיזורים אחרים, ביניהם קרבה אינטימית מעוררת קנאה אך כמעט בלתי מורגשת. נשית, מסתורית. חולצתו המכופתרת של אחד מהם היתה מקומטת על גופו. אך שניהם לבשו בגדי חג.
מ. ניהלה שיחה בטלפון, הם המתינו שתענה. אחד מהם נסוג מעט לאחור, חזרה לכיוון הדלת, לשניהם היתה סיגריה לא דולקת בפה. הראשון מביניהם, עמד במרכז החנות, מהסס, הכניס את ידו לתיק, אבל לא הוציא אותה, עמד וחיכה שמ. תסיים את השיחה ואז ישאל שאלה.
עד ששאל, לי היה זמן, הלב פעם, כמעט יצא מהחזה, חשבתי לעצמי, באיזו קלות? כך, אני הולכת למות? בדיוק עכשיו? שאברח? לא להזהיר את מ.? טוב, אני לא בורחת, אני נשארת איתה, עוד רגע והוא יוציא את היד מהתיק וינקום את נקמתו. בי? המרחק בינינו קצר, יכול להיות שהוא יחטיא, אבל הוא גם יכול לוודא הריגה. אין לי לאן לברוח. לקחתי את התיק ושמתי את הרצועה סביב הצוואר, שיהיה קל לזהות אותי, אולי בכל זאת אברח?
מ. סיימה את השיחה בטלפון. פנתה אל הלקוחות, וענתה לשאלתם שהיום אין להם סיכוי לקבל פיתוח תוך שעה. עמוס פה במיוחד.
אמרתי למ. שאני ממש חייבת לחזור הביתה ושאקח את החומרים שלנו כבר מחר.
(מ.ש.ש)
בדרכי אליה, תוך שאני מאבדת כל קשר עם הוראות הקריינית ב GPS חלפו על פני בזעקות אימה, ניידת משטרה ואמבולנסים. חשבתי לעצמי שחבל שאני לא יכולה לבדוק מה קרה. ההחמרה שחלה באובדן המסלול שלי השכיחה מעלי את הצרות והסירנות והגעתי לפגישה באיחור של רבע שעה.
במהלך פגישתי איתה, התקשרה אימה של מ. שאלה אם היא בסדר. למה? היה פיגוע בדרום תל אביב.
מיד ניגשנו לבדוק את החדשות כדי לגלות שנהג משאית, איבד שליטה על רכבו ופגע בכמה אנשים ומכוניות בצידי הדרך. תמונות קשות של ריסוק ורחובות מוכרים בכותרות.
שבנו לשגרתנו במהרה.
בסיומה של הפגישה המשכתי לאלנבי, בחדשות דיווחו על המון שחודר לישראל דרך הגבול עם סוריה. יש הרוגים.
הבטן - מתהפכת.
השקר נחשף.
לא יהיה פה שקט לעולם.
הגעתי אל החנות, המתנתי לסיום ההכנות להזמנות שלנו. ישבתי, משחקת במכשיר הנייד של מ. המדפיסה. נינג'ה פירות, באמצעות נגיעות קלות על המסך פירקתי לגורמים טונות של פירות שהפציעו על המסך בכל רגע. במכשיר שלי נגמרה הסוללה עוד קודם, המסלול האינסופי ואובדן הדרך - גמרו לו את הכח.
בעודי משחקת וממתינה, נכנסו אל החנות שניים. בהתחלה זיהיתי אותם כזוג, שני גברים מלאים מעט, זקניהם מעוצבים בצורה מוכרת לי מאיזורים אחרים, ביניהם קרבה אינטימית מעוררת קנאה אך כמעט בלתי מורגשת. נשית, מסתורית. חולצתו המכופתרת של אחד מהם היתה מקומטת על גופו. אך שניהם לבשו בגדי חג.
מ. ניהלה שיחה בטלפון, הם המתינו שתענה. אחד מהם נסוג מעט לאחור, חזרה לכיוון הדלת, לשניהם היתה סיגריה לא דולקת בפה. הראשון מביניהם, עמד במרכז החנות, מהסס, הכניס את ידו לתיק, אבל לא הוציא אותה, עמד וחיכה שמ. תסיים את השיחה ואז ישאל שאלה.
עד ששאל, לי היה זמן, הלב פעם, כמעט יצא מהחזה, חשבתי לעצמי, באיזו קלות? כך, אני הולכת למות? בדיוק עכשיו? שאברח? לא להזהיר את מ.? טוב, אני לא בורחת, אני נשארת איתה, עוד רגע והוא יוציא את היד מהתיק וינקום את נקמתו. בי? המרחק בינינו קצר, יכול להיות שהוא יחטיא, אבל הוא גם יכול לוודא הריגה. אין לי לאן לברוח. לקחתי את התיק ושמתי את הרצועה סביב הצוואר, שיהיה קל לזהות אותי, אולי בכל זאת אברח?
מ. סיימה את השיחה בטלפון. פנתה אל הלקוחות, וענתה לשאלתם שהיום אין להם סיכוי לקבל פיתוח תוך שעה. עמוס פה במיוחד.
אמרתי למ. שאני ממש חייבת לחזור הביתה ושאקח את החומרים שלנו כבר מחר.
(מ.ש.ש)