שש בבוקר. כל כך הרבה אור בחוץ
החלון של השכנים שבבניין ממול, פתוח. חלון קטן, מוגבה, צוהר לעולמם. אבל כל כך הרבה אור בחוץ, חושך אצלם שם בפנים. אפשר לראות שמנורת המקלחת, אולי השירותים, דולקת.
זו המשפחה השלישית שעברה לגור מולנו מאז שאנחנו כאן, גם בדירה מתחתינו, אותו סיפור. ואת הסיפורים האמיתיים שלהם, אני לא מכירה. רק מנחשת, פרטים שאפשר לאסוף אגב תליית כביסה, בירידה במדרגות. תמיד סלחנית כלפי כל רעש או התנהגות לא תרבותית דיירית.
הסיפורים שלהם, אלו המומצאים, אף פעם לא שמחים בראשי.
אני רק יודעת שאני לא יודעת (סוקרטס אם היה סוקרטסה)
התעוררתי מחלום.
לפני חודשיים בערך, חלום שחלמתי ליווה אותי עוד הרבה אחרי שהתעוררתי, באחד הרמזורים, בצפון הישן של תל אביב, שקעתי לתוכו. מנסה להיזכר, להבין, נהג קטנוע העיף כל סיכוי למחשבה בצפירה מייבשת, כל כך נעלבתי, בעיקר כשהשתהה ליד החלון בנסיון להסביר לי כמה היה משלם לי אם בכלל...
פחד שני, הכביש.
בין זכרונות לַמהות עוברים שבילי עפר. המועצה העליונה של נפשותינו, מתחזקת אותם, שלא כמו עובדי המועצה לעבודות ציבוריות, היא לא עובדת תחת שמש איומה ממעל ואספלט מסרטן מתחת לבושה באפודה זוהרת, היא יושבת נינוחה בדירה ממוזגת עם חלונות אטומים ברמת אביב ג'. בדיוק מייבשת לאק על הציפורניים. גם של הרגליים.
מטפחת חוויה, משכיחה זיכרון. אוספת עפר, אבנים, עשבים מיובשים, תלושים. מערימה לערמות. ואז, מבלי שהלאק יתקלף, חלילה, סוללת את הערמה לשביל ארוך, מאובק, מתפתל. קלפטה.
התיישבתי עם כוונה לכתוב על שני זכרונות:בוקר אחד שהגעתי באיחור לשיעור חשבון בכיתה ב' ויום חתונתי.
(מ.ש.ש)
החלון של השכנים שבבניין ממול, פתוח. חלון קטן, מוגבה, צוהר לעולמם. אבל כל כך הרבה אור בחוץ, חושך אצלם שם בפנים. אפשר לראות שמנורת המקלחת, אולי השירותים, דולקת.
זו המשפחה השלישית שעברה לגור מולנו מאז שאנחנו כאן, גם בדירה מתחתינו, אותו סיפור. ואת הסיפורים האמיתיים שלהם, אני לא מכירה. רק מנחשת, פרטים שאפשר לאסוף אגב תליית כביסה, בירידה במדרגות. תמיד סלחנית כלפי כל רעש או התנהגות לא תרבותית דיירית.
הסיפורים שלהם, אלו המומצאים, אף פעם לא שמחים בראשי.
אני רק יודעת שאני לא יודעת (סוקרטס אם היה סוקרטסה)
התעוררתי מחלום.
לפני חודשיים בערך, חלום שחלמתי ליווה אותי עוד הרבה אחרי שהתעוררתי, באחד הרמזורים, בצפון הישן של תל אביב, שקעתי לתוכו. מנסה להיזכר, להבין, נהג קטנוע העיף כל סיכוי למחשבה בצפירה מייבשת, כל כך נעלבתי, בעיקר כשהשתהה ליד החלון בנסיון להסביר לי כמה היה משלם לי אם בכלל...
פחד שני, הכביש.
בין זכרונות לַמהות עוברים שבילי עפר. המועצה העליונה של נפשותינו, מתחזקת אותם, שלא כמו עובדי המועצה לעבודות ציבוריות, היא לא עובדת תחת שמש איומה ממעל ואספלט מסרטן מתחת לבושה באפודה זוהרת, היא יושבת נינוחה בדירה ממוזגת עם חלונות אטומים ברמת אביב ג'. בדיוק מייבשת לאק על הציפורניים. גם של הרגליים.
מטפחת חוויה, משכיחה זיכרון. אוספת עפר, אבנים, עשבים מיובשים, תלושים. מערימה לערמות. ואז, מבלי שהלאק יתקלף, חלילה, סוללת את הערמה לשביל ארוך, מאובק, מתפתל. קלפטה.
התיישבתי עם כוונה לכתוב על שני זכרונות:בוקר אחד שהגעתי באיחור לשיעור חשבון בכיתה ב' ויום חתונתי.
 |
| מרס 2008 |
 |
| אפריל 2009 |
(מ.ש.ש)