אינסוף נוצר כששתי תהומות מתבוננות זו אל תוך זו, נניח, תהום הבדידות מתבוננת על תיהום החרדה מהבדידות. שתי תהומות מייצרות חור שחור, אינסופי חסר תכלית אך עם זאת, משתלט.
מהפנט. אי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
אין בו חום, רק רחש מולקולות עפות באוויר אל עבר מטרה שחורה.
נצח נוצר מתוך ערפל. כשאברי הגוף, בעיקר הידיים, בהנחיית תבונתו החמה של האיבר הקטן בקודקוד, נשלחות קדימה ומפלסות דרך. מתעלמות מרחשי הרוח הלוחשת בשורות מרות ונבואות כוזבות. מבקשות לראות את הדברים בבהירות. לעמוד על זכותן הבסיסית לדעת, לגלות, לחיות.
ממה מורכבים החיים?
נתחיל מהבוקר.
עיניים נפקחות, חושך או אור? הידיעה של 'מי אני', תוקפת ראשונה, אחריה באה המגע, עם המצעים. מי זז לידי? מה תגובתו של הלב? תחושת החמצה או אושר? הישענות על המרפק, התעוררות, אולי התכרבלות? האם המסמר החלוד הזקוף במרכז נשימותינו מאפשר חיבוק או שהוא פוצע גם את זה שלידנו? מגע כפות הרגליים עם השטיח, המרצפות, שחרור משא הלילה. מים, באצבעות, השיער שלא נאסף נרטב ונדבק אל הפנים בזמן שינוי האטמוספרה בחלל הפה. מים, אש, קפה. מחשב, קודם פתיחת חלונות, אוויר, רעשים.
ומעתה - פרוצדורות. שעות ארוכות של פרוצדורות.
עד לרגע שבו - עיניים נעצמות, חושך, השאלה של מי אני, עוברת אחרונה בראשינו. יש לנו את התשובות. נלך לישון איתן. והחלומות יספרו את כל האמת שאנו מבקשות להסתיר. שזועקת מריאותינו בנשימה עצורה רגע לפני שנפקח עיניים שעות לפני שעת היקיצה ונבקש מהן, "מחשבות, לכו". אבל המחשבות הן, בטראנס עם תהום אחרת. מייצרות חור שחור שכל הדברים הטובים שממתינים לנו בבוקר - נשאבים לתוכו. המגע, המים, הרוח, הקפה.
נעלמים בתוך חור שחור.
בשעת בוקר מוקדמת יש ערפל בחוץ, זמן טוב לנסות לצאת לבדוק - האם ידינו די חסינות לפלס את הדרך בתוכו.
ואז נחזור תשושות אל המיטה, אולי עם תשובה לשאלה שתמתין בבוקר.
ואולי נחזור רק אל המגע, המים, הרוח והקפה.
(מ.ש.ש)
מהפנט. אי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
אין בו חום, רק רחש מולקולות עפות באוויר אל עבר מטרה שחורה.
נצח נוצר מתוך ערפל. כשאברי הגוף, בעיקר הידיים, בהנחיית תבונתו החמה של האיבר הקטן בקודקוד, נשלחות קדימה ומפלסות דרך. מתעלמות מרחשי הרוח הלוחשת בשורות מרות ונבואות כוזבות. מבקשות לראות את הדברים בבהירות. לעמוד על זכותן הבסיסית לדעת, לגלות, לחיות.
ממה מורכבים החיים?
נתחיל מהבוקר.
עיניים נפקחות, חושך או אור? הידיעה של 'מי אני', תוקפת ראשונה, אחריה באה המגע, עם המצעים. מי זז לידי? מה תגובתו של הלב? תחושת החמצה או אושר? הישענות על המרפק, התעוררות, אולי התכרבלות? האם המסמר החלוד הזקוף במרכז נשימותינו מאפשר חיבוק או שהוא פוצע גם את זה שלידנו? מגע כפות הרגליים עם השטיח, המרצפות, שחרור משא הלילה. מים, באצבעות, השיער שלא נאסף נרטב ונדבק אל הפנים בזמן שינוי האטמוספרה בחלל הפה. מים, אש, קפה. מחשב, קודם פתיחת חלונות, אוויר, רעשים.
ומעתה - פרוצדורות. שעות ארוכות של פרוצדורות.
עד לרגע שבו - עיניים נעצמות, חושך, השאלה של מי אני, עוברת אחרונה בראשינו. יש לנו את התשובות. נלך לישון איתן. והחלומות יספרו את כל האמת שאנו מבקשות להסתיר. שזועקת מריאותינו בנשימה עצורה רגע לפני שנפקח עיניים שעות לפני שעת היקיצה ונבקש מהן, "מחשבות, לכו". אבל המחשבות הן, בטראנס עם תהום אחרת. מייצרות חור שחור שכל הדברים הטובים שממתינים לנו בבוקר - נשאבים לתוכו. המגע, המים, הרוח, הקפה.
נעלמים בתוך חור שחור.
בשעת בוקר מוקדמת יש ערפל בחוץ, זמן טוב לנסות לצאת לבדוק - האם ידינו די חסינות לפלס את הדרך בתוכו.
ואז נחזור תשושות אל המיטה, אולי עם תשובה לשאלה שתמתין בבוקר.
ואולי נחזור רק אל המגע, המים, הרוח והקפה.
 |
| Minor White |
 |
| Hiroshi Sugimoto |