בוקר אחרי ליל הסדר

אבא שלי היה פעם. ומאז ועד היום הוא נוכח, מתוקף היעדרותו חרף קיומו.

ילדים. התבוננתי בהם בליל הסדר. אחרים אבל דומים. שונים אבל מוכרים. רצים בבית אחרי החתולים, מתעייפים, אוכלים, נופלים.
דופקים על השולחן, טופחים על העור, בוכים, צוחקים, שוב רצים. 

חשבתי, הכל שם. יש להם אני. גרעין חזק וברור. לילדה הרזה בת השלוש, עם העיניים המלוכסנות
והפוני השובב, ברור שאף אחד לא מרביץ בגן. היא תדע לאן היא הולכת גם כשלא יהיה לה מושג.
אחיה בן החמש, כולו צועק טוב לב, משתדל לומר את מה שרוצים לשמוע. הוא תמיד יהיה אסיר של תודה
כשיקבל אהבה. הם מי שהם. מהיום הראשון. ובכל שנה שתעבור, האני הזה רק ילך ויתקלף
ובאופן פרדוקסלי או אולי כמו סתירה מיושבת, יעטה מעליו שכבות על גבי שכבות של אבק, ניקיון, לכלוך, מוסר.
את איכות החיים והשקט תכריע טיבה של מערכת היחסים בין הגרעין לשכבות. ועוד כמה דברים שיקרו בדרך,
כמו ה"סיבות שאינן תלויות בו/ה" בפתק למורה בבית הספר.

בבוקר שלאחר ערב החג התקשרתי לאמי לשאול איך הסתדרה עם הסדר שאחרי הסדר.
כשסיימנו לדבר על הכלים והספונג'ה שאלתי אותה איך הייתי כשהייתי קטנה. קיוויתי שתספר לי משהו שאני לא יודעת.
הפנטזיה על המישהי האחרת שהייתי בגיל ארבע, שדיכאתי או דוכאה במרוצת השנים, הלכה והתרחקה.
החרדה שאני רוצה להיות משהו שאני לא כשאהיה גדולה (ואני כבר גדולה), נרגעה מעט.
בוקר אחרי ליל הסדר, שיחה עם תקווה.

(ע.ל)

Ansel Adams